עמוד היומי עם גישמאק
שנינו בגמרא (ברכות נג, א) "תנו רבנן, היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם. בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברב עם הדרת מלך. בשלמא בית הלל מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מאי טעמא, קסברי מפני ביטול בית המדרש. תניא נמי הכי, של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש".
מבואר בגמרא, שנחלקו בית שמאי ובית הלל בברכה על הנר במוצאי שבת, שמצד דיני הברכה היה ראוי שאחד יברך לכולם, שברכה זו היא מהברכות ששייכת בהם החשיבות של "ברוב עם הדרת מלך", ועדיף שאחד יברך אותה עבור כולם, והכל מודים בכך. אלא שנחלקו בית שמאי ובית הלל באופן שלא היה להם נר כשעשו הבדלה, ועתה הביאו נר לבית המדרש, וכאן השאלה היא, האם יברך כל אחד לעצמו, או יברך אחד לכולם. בית הלל סוברים שאחד מברך לכולם, כפי שראוי מצד מעלת הברכה. אך בית שמאי לא סברו כן, משום ביטול בית המדרש, ולכן דעתם שכל אחד יברך את הברכה לעצמו.
ומביאה הגמרא סיוע לסברא זו שיברך כל אחד לעצמו מטעם ביטול בית המדרש, ממה שבית רבן גמליאל לא היו אומרים "מרפא" בבית המדרש. דהיינו, כשאדם מתעטש נכון לברכו בברכה זו שתהיה לו רפואה ובריאות, אבל הם לא היו עושים כן בבית המדרש, מפני ביטול תורה.
והדבר תמוה, מה הראיה מבית רבן גמליאל לסברת בית שמאי בדיני הבדלה, הרי לענין אמירת "מרפא" אין כאן אלא מעלה בעלמא לברך ולאחל טוב במקום הצורך, אבל לענין ברכה הנידון הוא לגבי מי שחייב בברכה, ומצד דיני הברכה ראוי לברך אותה בהידור, ולקיים בכך את חובתו לברך בצורה מהודרת יותר, והיכן מצינו בהנהגת בית רבן גמליאל מקור לוותר על מעלת הידור מצוה.
בעיקר דברי הגמרא, שלבית שמאי צריך שכל אחד יברך לעצמו מפני ביטול בית המדרש, צריך להבין, איזה ביטול בית המדרש יש בכך, הרי בין כשאחד מברך לכולם וכולם יוצאים ידי חובה, ובין כשכל אחד מברך לעצמו, זמן הברכה הוא שווה, והיכן יש כאן ביטול בית המדרש.
רש"י מפרש, "שבזמן שאחד מברך לכולם, הם צריכים לשתוק מגירסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן". ולכאורה עדיין צריך ביאור, שהרי גם כשכל אחד מברך לעצמו, הוא צריך להפסיק מלימודו בזמן שהוא מברך. ומיישב המעדני יום טוב (על הרא"ש ברכות פרק ח סי' ג אות א) שכדי שכלם ישמעו ויענו יחד, יש להמתין עד שכולם ישתקו, ואז יוכל אחד לברך וישמעו אותו, ויש כאן רגעים ספורים שבהם ישתתקו הרבים מלימודם עוד לפני תחילת הברכה, ומשום ביטול רגעים אלו חששו בית שמאי, ולכן סברו שאין ראוי לנהוג כן, אלא כל אחד יברך לעצמו, אף שבכך יפסידו את מעלת "ברוב עם הדרת מלך".
אך עדיין יש להבין, אם אכן יש בכך צורך כדי לקיים את המעלה של "ברוב עם הדרת מלך", וזו הדרך היחידה להשתיק את הציבור, הרי גם שהות זו היא חלק ממה שנצרך עבור קיום המצוה, ובכלל "מכשירי מצוה" היא, ומדוע ייחשב הדבר לביטול תורה.
מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ביאר את הדברים כך. אמנם הצורך בהשתקת והפסקת הלימוד בשביל עצם הברכה, ועניית אמן, הוא קיום מצוה, ומהראוי לקיים את המצוה לפי דקדוקיה והידוריה, ומבטלים תלמוד תורה כדי לקיים מצוה, ואף כדי להדר בקיום מצוה, אבל מצוי מאוד שהפסקה זו של הלימוד תגרור עוד רגע או שנים של מי שיתבונן על הדבר, יקח לו אח"כ עוד שניות ספורות עד שיחזור לתלמודו, הוא יחשוב מה היה כאן ומה נעשה, יתלה עיניו בדבר מה, ויהיו כאן רגעים של ביטול תורה מיותר, שאינו נצרך ומוכרח עבור קיום המצוה. ולביטול זה חששו בית שמאי, עד שמשום כך ויתרו על מעלת "ברוב עם הדרת מלך" בקיום המצוה, והעיקר לא להגיע לידי חשש ביטול בית המדרש.
ומוסיף מרן זצ"ל, שאף בית הלל לא חלקו על עצם סברא זו, ומודים הם שיש להיזהר מאוד מחשש של ביטול בית המדרש לכמה רגעים מיותרים, אלא שלדעתם הצורך לקיים את מעלת הברכה עם ההידור של "ברוב עם הדרת מלך" גובר על החשש שמא יהיה כאן ביטול ברגעים אלו, ולכן הכרעתם היא שאחד מברך לכולם, ואין חוששים בכגון זה שמא יהיה מכך ביטול בית המדרש.
בזה מבוארת גם ההוכחה שהביאה הגמרא לסברת בית שמאי ממה שנהגו של בית רבן גמליאל לא לומר "מרפא" למי שמתעטש בבית המדרש, כי אמנם גם שם נכונה הטענה דלעיל, מן הדין, יש לחשוב על תקנת זולתו, ולברך את חברו בברכת "מרפא" כאשר הוא מתעטש, ואף אם הוא נמצא בבית המדרש, ולומד תורה, עצם ההפסקה מלימוד תורה כדי לברך את חבירו "מרפא" אין בה ביטול תורה. ומה שנהגו בית רבן גמליאל לא לעשות כן, הוא משום החשש לביטול בית המדרש, לתוספת של רגעים ושניות נוספות של ביטול, הם דאגו שמא עלול להיות מישהו מהצד שלא ראה מה היה כאן, וכשישמע את הקול המאחל "מרפא" יתבונן למי הוא נאמר, ועל מה. ולכן, אף שעצם ההנהגה לומר מרפא היא ראויה לכאורה, בכל זאת נמנעו ממנה מפני הביטול העקיף שעשוי להיווצר מחמתה.
אם כן, הגמרא מוכיחה מהנהגת בית רבן גמליאל, שגם כשהאדם עושה דבר שראוי לעשותו, ובדבר זה עצמו אין חשש ביטול תורה, מ"מ יש להימנע ממנו אם עלול להיגרם מממנו בעקיפין ביטול תורה אצלו או אצל הסובבים, וגם לכך יש לתת את הדעת. וכאמור לעיל, גם בית הלל מודים לעקרון זה, אלא שלדעתם מעלת "ברוב עם הדרת מלך" מכריעה לעשות את הנצרך לעשות, ולא לחוש שמא ייגרם ממנו ביטול תורה.
ועורר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כי מכך יש לנו ללמוד עד כמה צריך להיזהר ולשמור מפני ביטול תורה, ובפרט ביטול תורה של רבים בבית המדרש. כי רואים אנו שאף בדברים שיש בהם מצוה ומעלה, ויש בהם כבודו של הקדוש ברוך הוא, וטובת זולתו, שקלו חז"ל בדעתם האם נכון לעשותם בבית המדרש, או יש להימנע מכך מחשש שמא ייגרם מכך ביטול תורה של רגעים ספורים אצל הסובבים. והכריעו חז"ל בכל דבר לפי עניינו, האם לעשותו או להימנע ממנו.
אם כן, כאשר מדובר על דברי הרשות, שאין חיוב לעשותם ברגע זה, אף אם סבור האדם שמותר לו לעשותם, ורשאי הוא לגשת למישהו ולדבר איתו, עליו לחשוב ולחשב חשבונו של עולם, מה עוד עלול להיגרם מכך שייגש לדבר עם אחד הלומדים. מה יהיה עם אלו שישמעו את קולו מדבר על כך ויתחילו לחשוב על אותו ענין בלי שיש להם צורך בכך, מה עם אלו שיטו את ראשם לראות מי הוא זה שבא לשאול ולדבר על ענין זה, ויסיחו את דעתם מלימודם. כך גם כאשר יש צורך לסדר משהו בבית המדרש שהתקלקל, אמנם יש צורך בכך, ומותר ואף נצרך לעשות זאת, אבל אם יבואו לסדר את הענין בשעה שיש לומדים בבית המדרש, עלול להיגרם ללומדים היסח הדעת והפסד זמן, ויש כאן ביטול בית המדרש. לכן מהראוי לבדוק כל דבר כזה בשבע בדיקות, ולחשוב האם ניתן לעשותו בדרך אחרת, בזמן אחר, בצורה שלא עלולה לסבב חלילה ביטול בית המדרש.