הגישמאק
מעזרת הנשים של כולל חזון איש לחדרו של החזון איש
בספר הנפלא על הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל הנקרא 'ללא שם' מסופר על ראשית לימודיו בישיבה, על קשייו בלימוד הגמרא, על המאמצים, וההצלחה שבאה בעקבותם 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד'.
הוא נכנס לישיבת פוניבז' כבחור צעיר בן ארבע עשרה וחצי (בהוראת החזון איש, ראה פרק ג' – "טלית שכולה תכלת"). למדו אז בישיבה מסכת כתובות.
לאחר מכן, חורף תשי"א החל בטוב ובנעימים, בלימוד רציני, בהתלהבות ושקידה. למדו מסכת יבמות.
והנה הגיעו ימים לא טובים. היה לו קשה.
למרות המאמצים שלו, הוא היה בסך הכל נער צעיר מאד, ולכן, לא השתלב בסגנון התלמודי של הבחורים בישיבת פוניבז'. כי בכדי להשתלב בלמדנות של בחורי הישיבה הגדולה בגיל כזה חובה להצטייד בכישרונות נדירים יוצאי דופן "לא היו לי כישרונות מבריקים, ומה שגדלתי בתורה הוא על ידי עמל ויגיעה" – אמר פעם לבחור שביקש חיזוק כי נקלע לקשיים. כאן הגיע הרגע שהוא הרגיש כבוי. משך את עצמו עד סוף החורף. למד בשקידה דברים קלים, ללא מאמץ עיוני רב. והיה לו קשה. מאד.
'זמן קיץ' כבר התחיל בישיבה. אביו של בן ציון היה סבור, כי עליו לחזור לישיבה לצעירים בתל אביב, ולשוב לישיבת פוניבז' רק בעוד כשנה פלוס. אבל כיון שהחזון איש הוא זה שיעץ לו להיכנס לישיבת פוניבז', לכן בן ציון נכנס לחזון איש, הציג את מצבו באוזניו וביכה את מצבו: "קשה לי מאד".
החזו"א שמע היטב. ואמר לו: יקירי, אתן לך דרך נוחה שבה תוכל לצעוד בבטחה, ואין שום סיבה שיהיה לך קשה בה [שיוכל ללמוד במנוחה, בשמחה, בעיון ובתענוג, והלימוד לא יקח לו מאמץ נפשי מיותר]. בישיבה בפוניבז' למדו אז בקיץ מסכת נדרים.
ובכן. אמר לו רבן של ישראל.
אתה לוקח את המסכת, לא נכנס ללמוד בהיכל הישיבה, אלא עולה ל'עזרת נשים' ב'כולל חזון איש' ולומד שם לבד, גמרא ור"ן לא יותר. עשר פעמים כל סוגיא. ובכל יום שישי תבוא אלי ונדבר בלימוד ונראה כיצד אתה לומד וכיצד ללמוד.
הוא שמע לדברי מרן החזון איש.
התיישב בעזרת נשים. למד. ולמד!
ביום שישי, הוא היה שבע מהגמרא שהייתה פרוסה לפניו כשמלה, ומהר"ן שיכול היה לומר אותו גם מתוך החלום. דפק בדלת, ונכנס לחזון איש.
החזו"א הוציא מסכת נדרים והתיישב לידו.
הניח את ידו על הכתף: "בוחר'ל הבה נלמד".
הם החלו ללמוד. רוב זמן הלימוד, ידו של החזון איש הייתה על כתפו של הבחור.
הם למדו רק גמרא ור"ן, והסבירו את ה'הוה-אמינא' ואת המסקנא, בבהירות גמורה: מה הייתה ההוה אמינא, ומה השתנה במסקנא. כיצד? כאשר בן ציון קרא את ה'הוה-אמינא' של הגמרא, עצר אותו החזון איש והתחיל להדגיש ולבאר בנעימות ובניגון את הסברא שסוברת הגמרא בתחילה. אחר כך כשהגיעו למסקנא, חזר החזון איש והסביר מה סוברת עתה הגמרא, וממילא, מה שונה הסברא הזו ממה שחשבנו ב'הוה-אמינא'. הלימוד התנהל כאמור בניגון נעים, וגם בהתלהבות מאד גדולה של החזו"א. חזרו על מה שבן ציון כבר למד במשך השבוע וסידרו בבהירות רבה וממילא במתיקות עצומה – את לב הסוגיא את רמ"ח איבריה וגידיה, גמרא ור"ן, והתוצאות שנובעות מהם.
חיבקו בעשר אצבעות את הסוגיא, בפשטותה.
"הלימוד עם החזון איש, הקושיא, התירוץ, הסיכום, השקלא וטריא, נהפכו לכיסופין ולתענוגין, הרגשתי שמא עוד מעט ואשרף בלהבות של מתיקות התורה. הגמרא והר"ן וגם התוספות במקום היו בהירים מאירים כספירים וחודרים לנשמתי. הרגשתי שקורה לי משהו, בכל מילה שלו הרגשתי כמו במעמד הר סיני – "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו". – זה סיכום קצר שבו תיאר ר' בן ציון עצמו, את מה שעבר עליו.
"אתה שומע, כך תלמד!" – אמר לו החזון איש.
בהזדמנות אמר לו מרן: "בכל סוגיא תלמד בתחילה את הגמרא לבד בלא פירוש רש"י ותוספות, ותחזור עליה לפחות 7 פעמים – ולאו דווקא 7, אלא עד שהשקלא וטריא של הגמרא יהיו לך ברורים מול העיניים – כמו שאתה רואה את כף ידך, ותוכל לחזור על כך במילים שלך. ואז תלמד שוב את הגמרא עם רש"י ותוספות, ועוד קצת ראשונים – ולא להרבות בזה".
בהזדמנות אחרת יעץ לו החזון איש: "לאחר שתגמור את כל הסוגיא עד המשנה שאחריה, תלמד את המשנה שלמדת בתוך המשניות עם פירוש הרע"ב ותוספות יום טוב, ותוספות רעק"א, כיון שזה מסייע לסיכום הסוגיא".
ושוב, בשבוע הבא. הוא נכנס לביתו של החזון איש.
והם למדו בהתלהבות ושמחה, את התורה עצמה כצורתה וכפי שהיא נבראה, עד שבן ציון יכול היה לנגוע בה ופשוט לאחוז אותה ולצאת עמה במחול – בהבנה שאין למעלה ממנה.
האם "יש יד לפאה או אין יד לפאה", זו הסוגיא. עד עכשיו נאמרו כל הצדדים שרק יכולים להיות האם "יש יד לקידושין או אין יד לקידושין", וכעת, אחרי הספק לגבי קידושין, ורק אחריו, מגיע הנידון לגבי הפרשת פאה, וכפי שמסביר הר"ן.
כך, כמה שבועות ברציפות. בן ציון נכנס ביום שישי, אחרי שבוע של לימוד הסוגיות כעשר פעמים ויותר. והחזון איש התיישב לידו ולמד בהתלהבות ויחד הם פרשו שוב את הגמרא כשמלה. עד שהגמרא בפלא פשטותה, הנהירה להם כעצם השמים לטוהר.
הוא יצא מהבית של החזון איש והעולם נצץ לפניו. הוא התפלא עד כמה תענוג אפשר לטעום בסוגיא אחת של גמרא הפשוטה ביותר, אם היא ברורה ביותר, הגמרא, הרש"י, התוספות, בעיון. וכיצד ברגע שהכל כל כך ברור לפתע ככה בהליכה סתמית ברחוב, באופן טבעי בלא מאמץ מכוון הוא מעמיק בלב הסוגיא בנקודות למדניות נוספות. להתענג בתענוגין.
כך, עם מרן החזון איש, כמה שבועות.
חלפה תקופה של יותר מחודשיים, ובאחד מימי שישי, בן ציון אמר לחזון איש: אינני צריך עוד את ה'עזרת נשים', אני יכול לחזור להיכל הישיבה.
החזון איש נפרד ממנו. כלומר, הבחור ירד מהר סיני ושב לישיבת פוניבז' – נכנס להיכל הישיבה, כמאז.
ולמד בהתמדה ובאהבה רבה.
עד שהרב מפוניבז' אמר כחצי שנה לאחר מכן, לרבי יהודה עדס: "לך וראה לימוד התורה מה הוא, בלימודו של בן ציון פלמן".
אגב, שם באותו מקום – ב'עזרת נשים' של כולל חזון איש, לימים, נפתח ממנו המעיין של השיעורים שנאמרו מפיו עד סוף חייו.
עכשיו אתה יודע!
כיצד ר' בן ציון למד עם תלמידיו, ועם ילדיו הקטנים?
בעת שלמד איתם בצוותא יום יום. הוא לא בחן אותם. הם למדו בצוותא. בידידות, בסבלנות ובהסבר פרט אחרי פרט.
לקראת הסוף, לפעמים היה שואל: הבנת? ויענקי היה מגיב: כן הבנתי. אז נסכם שוב. הגמרא שאלה, והגמרא תירצה, כי בשאלה חשבנו שדווקא, ובתירוץ אנחנו מבינים אחרת. נפלא. אתה מבין יענקל את השקלא וטריא?
"כן אבא, אני מבין".
לא נראה לי שאתה מבין לגמרי…
ושוב למדו יחד את הגמרא באהבה וחמלה. ואז לפתע רבי בן ציון הכריז: יענקי, עכשיו אתה מבין!
מה השתנה?
יענקי העלה חיוך על פניו.
ראשית כל, בגלל שההנאה היא הראיה הגדולה ביותר על הבנת החומר. בדוק ומנוסה.
ושנית, וזה יסוד חשוב לא פחות. המטרה שלו לא הייתה להכיר האם הילד יודע את החומר או לא, האם יקבל ציון טוב במבחן, אלא האם הוא שמח עם החומר. אפילו אם ידע, אבא עדיין לא בא על סיפוקו עד הרגע שראה את השמייכל =החיוך, את הגישמאק! רק אז הכריז: "הא, הא, עכשיו אתה יודע".
התקוה שלו מהילדים, הייתה שהם יהנו מהתוספות. ושההנאה שלהם תהיה ראשית כל לא מהחידושים אלא בעצם לימוד הגפ"ת.
ובכן.
ילדים רבים ובחורים וגם אברכים, מתגלגלים בלימוד, לא מתקדמים ולא מצליחים. ולמרות שמנסים לסייע להם, ללא הצלחה.
מה המוקש שמונע מהם להצליח?
כיון שלומדים גמרא, ותמיד רובץ להם בראש ענן וחושך. כלומר? מעולם הם לא הבינו את הגמרא במאת האחוזים. רק בשמונים, בתשעים, בתשעים וחמש, אבל לא במאת האחוזים. נשאר להם משהו ענן וערפל.
זה מצוי במיוחד בצעירים, בילדים. ה'מלמד' או האבא, מתגלגל אתו שנה ועוד שנה, והילד מתקדם רק מעט. והם כאובים על מתיחת זמן לריק למען הילד, ומתאוננים: ריבונו של עולם, מה הסיבה שאפילו שאנחנו מוציאים למענו כל כך הרבה כספים, אין כמעט התקדמות?!
כי היסוד להתקדמות, היא, לשבת עם הילד מסודר (בסבלנות), לא עשר קטעים, אלא קטע אחד קטן בודד, עוד פעם ועוד פעם, ועוד, מתחילה ממש, עד שהוא יבין באמת עד התכלית, עד שנהיה לו אור בעיניים.
את האור בעיניים אתה רואה כאשר הוא מחייך. בשעה שקטע הגמרא בהיר לו בתכלית. אתה רואה אצלו את החיוך של ההבנה המאירה.
כך ורק כך מתקדמים! ואם לא, מדשדשים במקום עשר שנים!
אבל מה עושים רוב הלומדים עם ילדים?
מנסים ללמוד סוגיה, ולא מגיעים להבנה מושלמת, ואז עוזבים אותה ועוברים לגמרא אחרת מנסים שם אולי תהיה הצלחה, עוזבים באמצע גם אותה ועוברים לגמרא אחרת, ולומדים שוב את הגמרא האחרת רק בחמישים אחוז. משל למה הדבר דומה, לסוכריה שיש בה דבש בפנים, מוצצים את הסוכריה לא מוצאים את הדבש וזורקים אותה, לוקחים אחרת תחתיה מוצצים לא מגיעים לדבש ושוב משליכים, כדי להגיע לדבש יש למצוץ עוד ועוד עד שמגיעים לדבש שבפנים. ואז נהנים!
(ספר 'ללא שם')