המשנה הראשונה של מסכת שבת עוסקת במלאכת ההוצאה, כמו גם הדפים הבאים. איסור הוצאה קובע, כי בשבת אסור להוציא חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד ולהיפך. כאשר נעיין ברשימת שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת נמצא, כי מלאכת הוצאה היא המלאכה הל"ט, ועובדה זו מגבירה את התמיהה המתעוררת בלאו הכי, מה ראה רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, לפתוח את מסכת שבת במלאכת הוצאה דווקא, אשר פרטיה ודקדוקיה נשנו על ידו בעוד מספר פרקים?
ראשונים ואחרונים רבים דנו בשאלה זו, החל מן הריב"א המובא בבעלי התוספות בגמרתנו, וכלה במהר"ל מפראג והגאון מוילנא.
מסכת שבת, לפי סדר ההתנהלות ביום השבת: יש ראשונים המבארים, כי מסכת שבת מסודרת החל מערב שבת ועד צאתה. המשנה השלישית של הפרק (יא/ב) עוסקת בכך שלא ייצא החייט במחטו בערב שבת, שמא יוציא את המחט בשבת. לאחר מכן המשניות עוסקות בהדלקת הנרות, הטמנת האוכל בערב שבת וכן הלאה. רבי הקדוש חש, כי אי אפשר לפסוק הלכה: "לא יצא החייט במחטו", ללא מתן רקע על מלאכת הוצאה, ולפיכך הוא החל לבאר את מלאכת ההוצאה (ר"ת בתוס').
הרמב"ם מבאר (בפירוש המשניות), כי מלאכת ההוצאה היא המלאכה השכיחה והרווחת יותר בשבת, ומלבד זאת, היא המלאכה היחידה שניתן לבצעה ללא כלי מלאכה, ולפיכך, עלולים להכשל בה יותר מבמלאכות אחרות. זאת ועוד, מלאכת ההוצאה אינה נראית בעיני האנשים כ'מלאכה', ולפיכך רבי יהודה הנשיא חיזקה והדגישה בהקדישו לה את המשנה הראשונה במסכת שבת.
ה"מאירי" מנמק את הקדמת מלאכת הוצאה בכך, שמלאכה זו היא הגדולה במלאכות, ו"רוב ענייני המסכתא תלויים בה" – רשויות, שיעורי הוצאה, איסורי מוקצה ועוד.
ואילו הגאון מוילנא, ה"פני יהושע" ואחרונים נוספים מטעימים את הקדמתה של מלאכת הוצאה ברעיון פשוט – מלאכת הוצאה היא המלאכה היחידה אשר נצטווינו עליה בתורה במפורש (שמות טז/כט), "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" -. לדעת ראשונים רבים, לאו זה מתייחס ל'הוצאה' לרשות הרבים (עיי' רמב"ן ועוד בעירובין יז/ב. הרמב"ם חולק, עיי' ספר המצוות לאווין שכ"א, ובהשגות הרמב"ן שם) -, ומלאכת הוצאה היא גם הציווי הראשון שניתן לנו לגבי שבת קודש (ראה חידושי הלכות של מסכת שבת, ברכה משולשת למוהרצ"א מדינוב, ופני יהושע).
מעניין הוא עד למאד הסברו של המהר"ץ חיות (בסוגייתנו) הכותב הסבר ארוך ונאה למיקום משנת "עני ובעל הבית" דווקא בראש פרקנו ומסכתנו.
במשנה להלן (יג/ב) נאמר, כי בעליית ביתו של חנניה בן חזקיה בן גרון התקיים מעמד מיוחד בנוכחות גדולי הדור, חכמי בית שמאי וחכמי בית הלל, ובאותו מעמד נגזרו שמונה עשר גזירות הידועות בכינויין 'י"ח דבר'. בגמרא (יד/ב-טו/א) מסופר, כי באותה עלייה נידונו שלושים וששה נידונים הלכתיים. על אודות שמונה עשרה מהם הוסכם על פי הרוב כי יש לגזור אותם, ואילו לגבי שמונה עשרה הנידונים הנותרים הנאספים לא הצליחו להגיע לכלל הכרעה, והם נותרו במחלוקת.
אולם, בתלמוד ירושלמי (שבת פרק א' הלכה ד') מבואר, כי באותו מעמד נידונו חמישים וארבע הלכות! על שמונה עשר מתוכן לא התעורר כל וויכוח, הכל הסכימו כי יש לתקנן ולגוזרן. שמונה עשר הלכות נוספות הוכרעו על פי הרוב, ושמונה עשר התקנות הנותרות נותרו במחלוקת ולא הוכרעו.
הרמב"ם (בפירוש המשניות) נוקט כדעת הירושלמי, הוא טורח למנות את כל חמישים וארבע ההלכות והוא ממיין אותן לקבוצות. ממניינו של הרמב"ם עולה, כי כל הדינים שנאמרו במשנתנו, במשנה הבאה אחריה (ט/ב) ובמשנה שלאחריהן (יא/א) הן הן שמונה עשר ההלכות אשר לגביהן לא התעוררה כל מחלוקת והכל הסכימו לאוסרם פה אחד.
אכן, לאחר שלש המשניות האלו, המשנה הרביעית (יג/ב) פותחת במילים: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון". לאמר, מכאן ואילך, המשנה מונה את ההלכות שהחכמים נחלקו לגביהן והן הוכרעו על פי הרוב. נהיר וברור מעתה, מדוע רבי הקדוש סידר את משנת 'עני ובעל הבית' בתחילה, מפני שהיא נמנית על שמונה עשר ההלכות שהכל הסכימו עמהם.
לאור זאת מתיישבת מאליה תמיהה עתיקת יומין. המשנה הבאה (ט/ב) עוסקת בדברים שאין להם כל קשר להלכות שבת: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין. ואם התחילו – אין מפסיקין. מפסיקין [לקריאת שמע] ואין מפסיקין לתפלה". מה לתקנות אלו ולשבת קודש? ברם, הסברו של המהר"ץ חיות חופף גם על משנה זו; תקנות אלו נמנות על שמונה עשר ההלכות המוסכמות שנשנו בעלית חזקיה בן גרון, ולפיכך הן נמנו בפרקנו. כל הפרק הראשון, איפוא, מסכם המהר"ץ חיות, לא נקבע "לפי הנהוג יותר, ולא לפי חומר האיסור, רק כל פרק קמא דשבת נסדר לפי סדר ההלכות אשר נאמרות בעליות חזקיה בן גרון". המהר"ץ חיות חותם את דבריו, "וזה אמת".
(מאורות הדף היומי)