עמוד היומי עם גישמאק: לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא ירגילנו אצלו
בגמרא הובאה ברייתא שבה נאמר שלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא ירגילנו אצלו. והקשו בגמרא מה החשש בכך שירגילנו אצלו, ותירצו תחילה שהחשש הוא שמא יאכילנו עם הארץ דברים טמאים, והקשו בגמרא על כך שהרי בלאו הכי הזב הפרוש אוכל דברים טמאים, שהרי כל דבר שהוא נוגע בו נעשה טמא מדין מגע הזב, ועל כן פירשו בגמרא שהחשש הוא שמא יאכילנו עם הארץ פירות שאינם מתוקנים, או שמא ירגילנו להיות אצלו גם בימי טהרתו, ואז יאכילנו דברים טמאים.
והנה כתב בשל"ה הקדוש (שער האותיות אות טי"ת טהרה אות ו) שראוי לאדם להיות טהור בכל ענייני הטהרה שאפשר, ולהרחיק את עצמו מלטמא בכל מה שאפשר. ואף על פי שאין לנו עתה בית המקדש בעונותינו הרבים, ואין שייך החשש מלהטמא מפני יראת המקדש אולי ישגה וילך לשם, מכל מקום למה ימשיך הטומאה עליו, אם לא במקום מצוה, להתעסק במת בצרכיו. אבל זולת זה יפרוש מכל טומאה, אף שאנחנו עתה כולנו טמאים, מכל מקום למה יוסיף וימשיך טומאה על עצמו. ואשרי האדם שמרגיל את עצמו תמיד בטבילת מקוה, שאז נטהר מכמה טומאות, ואף שלא מועיל בטומאת מת.
וכתב (שם אות כה) שראוי להטהר גם באכילה, כמו שהיו נוהגים חכמים הראשונים שהיו אוכלים חולין בטהרה, אלא שבזמן הזה הוא דבר כבד במאוד לקיום, מאחר שאנחנו כולנו טמאים. ואם כן צריך לראות שלא יהיה המאכל מוכשר לקבל טומאה, דהיינו הלחם שהוא אוכל צריך להיות דגן שהיה משומר, שלא בא עליו מים משעת קצירה, נמצא שלא הוכשר לקבל טומאה, וילוש העיסה במי פירות גם כן, שהם משומרים, שלא בא עליהם מים משעת קצירה, ולא יוכל לאכול כי אם ביצים ופירות שלא הוכשרו. וכשירצה לשתות, ילך אל הבאר או אל הנהר, וישוח וישתה, שלא יגע בהם ויטמאם. והאלהי הקדוש האר"י ז"ל היה נוהג כן מראש השנה עד אחר יום כפורים.
ובמגן אברהם (סי' תרג) הביא דבריו, והקשה שהרי נטמאו המים בפיו כששותה אותם, שהרי פיו טמא הוא. ותירץ באליה רבה (שם סק"א), שכיון שמקוה אינו נטמא, גם המים שבפיו אינם נטמאים כל זמן שהם מחוברים למקוה, דהיינו עד שיבלע אותם, ואחר שבלע אותם הרי הם בבית הסתרים, ובית הסתרים אינו מטמא. ועיין במור וקציעה (שם) שכתב שעדיין יש להקשות על המאכלים שאכלו, שהיו מוכשרים לקבל טומאה על ידי הרוק ועל ידי כך נטמאו. ותירץ שכל מים המחוברים למקומן אינם מכשירים, עיי"ש.
אך בבית מאיר (לשו"ע או"ח שם) הקשה, שגם אם אפשר למצוא אופנים לאכול בטהרה גם בזמן הזה, מנין לנו להחמיר יותר מהראשונים שהיו אוכלים חולין בטהרה, שהרי אף הם לא היו מחמירים בכך בימי טומאתם, וכמבואר בסוגייתנו שזב פרוש היה אוכל חולין טמאים, ואם הם לא החמירו בימי טומאתם, מנין לנו להחמיר יותר מהם, ולאכול חולין בטהרה אף שאנחנו טמאים.
ובאמת ענין זה של אכילת חולין בטהרה בעשרת ימי תשובה מקורו קדום. שכן בירושלמי (שבת פ"א ה"ג) ציוה רבי חייא לרב, אם יכול אתה לאכול חולין בטהרה כל השנה אכול, ואם לאו אכול בטהרה שבעה ימים בשנה. וכתב בספר חסידים (מק"נ סי' תרסט) בשם רב נסים ז"ל, ששבעה ימים אלו הם שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וכן כתב ראבי"ה (ח"ב סי' תקכט), וקבלתי שאלו שבעה ימים הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. והביאו באבודרהם (סדר תפלת ראש השנה), והביא בשם הרא"ש שכתב (ר"ה פ"ד סוס"י יד הו"ד בטוש"ע סי' תרג) שעל כן נהגו באשכנז שאף אותם שאינם נזהרים מפת של גוים כל השנה היו נזהרים בעשי"ת. וכן בספר האגור (סי' תתקכג) הביא דברי הראבי"ה, ופירש שמה שקורא אותם שבעה ימים ולא עשרה, הוא מפני שעל ראש השנה לא היה רבי חייא צריך להזהיר את רב לאכול בטהרה, שפשוט שהיה אוכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל, וביום הכפורים אין אוכלים, ולא נשארו אלא שבעת ימי החול שהוצרך להזהיר עליהם.
ובספר אוצר גנזים (עמוד נא) הביא העתקה בשם תיקונים והנהגות של מקובלי צפת, שנכתבה בשנת תק"ו בערך, והעתיקה מתוך כת"י קדום הנמצא בעיר מכנס שבמרוקו ונשלח ממקובלי צפת בשנת של"ז למרוקו ולמקומות אחרים בחו"ל, וכתוב שם (אות יח) בזה הלשון, יש חסידים ואנשי מעשה שאוכלים חוליהם בטהרה בעשרת ימי תשובה וכן בפסח.
(מתיבתא – פניני הלכה)