דרכי החיים
בגמרא (שבת כג, ב) אמרו, "אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין".
כשאנו מתבוננים במימרא זו, בולט הקשר בין המצוה בה האדם זהיר, לבין השכר שהוא זוכה לקבל, מידה כנגד מידה. מי שזהיר לעשות בבגדו ציצית, זוכה לבגד נאה, מי שמקפיד על מזוזה בביתו, זוכה לבית נאה, מי שזהיר ומדקדק במצות קידוש על היין, זוכה לשפע של יין בביתו. אבל צריך לבאר היכן הקשר בין המצוה לבין השכר בחלק הראשון של המימרא של רב הונא, "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים", מהי השייכות של השכר, בנים ת"ח, לבין המצוה, שהיא הזהירות בנר.
רש"י מפרש "דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור', על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה", אך גם אחרי המקור לכך מהפסוק, מבקשים אנו להבין מהי השייכות בין הדברים, ומדוע שכר הזהירות במצוות אלו התלויות בנר, הוא שזוכה על ידי זה לאור התורה ולבנים תלמידי חכמים.
מרן הגאון רבי אברהם סלים שליט"א, ראש ישיבת מאור התורה, מבאר את הדברים, בספרו "נתיב התורה" על התורה (פר' תצוה).
על הפסוק שהביא רש"י מספר משלי (ו, כג), "כי נר מצוה ותורה אור", שמבואר בו שהמצוות נמשלו לנר, והתורה נמשלה לאור, אמרו בגמרא (סוטה כא, א), "את זו דרש רבי מנחם בר יוסי, כי נר מצוה ותורה אור – תלה הכתוב את המצוה בנר, ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך, מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ואומר (משלי ו, כב) 'בהתהלכך תנחה אותך' וגו', 'בהתהלכך' תנחה אותך, זה העולם הזה, 'בשכבך תשמור עליך', זו מיתה, 'והקיצות היא תשיחך', לעתיד לבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם".
וביאור הדברים הוא כך, הקב"ה ברא את השמים ואת הארץ, עולם ומלואו שיש בו כל טוב, ומלבד זה ברא גם את האור, ובריאת האור קדמה לכל הבריאה, המאמר הראשון של הבריאה הוא "ויאמר אלוקים יהי אור". ולכאורה מדוע היה נצרך לברוא תחילה את האור, הרי גם בלי האור כל מה שיברא ה' יהיה קיים, ולמה היה צריך להתחיל עם בריאת האור. אך ההסבר הוא, העולם נברא לטובת בני האדם ולתועלתם, ואם אין אור ואי אפשר לראות את מה שנברא, אין לו כל משמעות, כי לא רואים אותו ולא מבחינים בו, ואי אפשר להשתמש בו, והאור הוא הנותן את כל המשמעות לכל הבריאה כולה, ולכן בתחילה ברא הקב"ה את האור, ולאחר מכן היה אפשר להוסיף ולברוא עוד דברים, שאחרי שיש אור, ורואים אותם ויכולים להשתמש בהם, גם להם יש משמעות.
ובפשטות, לאחר בריאת האור הגשמי העולם כבר ראוי לשמש את בני האדם, ויש משמעות לכל דבר שנברא. אבל מדברי חז"ל שהבאנו אנו רואים שלא כך הם פני הדברים. כי ללא האור הרוחני שיאיר לאדם את דרכו ואת המבט הנכון על כל ענין, עדיין אינו יודע איך יוכל לנצל את העולם באופן הטוב, הראוי והמועיל. והסכנות העלולות לבוא מתוך התנהגות לא נכונה, רבות מאוד, עד שאמרו חז"ל (עירובין יג, ב) מטעם זה "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא". ולשם כך, האדם צריך גם לאור רוחני, שיתן לו את המבט הנכון על מאורעות החיים. ואור זה מגיע מהתורה והמצוות.
ואכן, אף שהדבר הראשון שנברא בעולם הוא האור הגשמי, שהוא הנותן משמעות לכל מה שנברא אח"כ, מ"מ עוד קודם לבריאת אור זה נבראה התורה, שהיא האור הרוחני שנותן משמעות ואפשרות לנצל את העולם ולהשתמש בו באופן חיובי.
ומבארת הגמרא, שהמצוה נמשלה לנר, המפיץ אור ומונע מהאדם את סכנת הקוצים והפחתים, דהיינו קיום המצוה משפיע על האדם הארה רוחנית, ועי"ז הוא יודע לא ללכת למקומות העלולים לפגוע בו ולא ליפול בבורות ומכשולים. אמנם עדיין הוא נתון בסכנה מהחיה רעה והליסטים, שהם מזיקים הבאים אליו מעצמם, דהיינו אף שישמור את עצמו ולא ילך מעצמו לדברים העלולים להזיקו, מ"מ עדיין הוא בסכנה מהיצר הרודף אחריו להזיקו ומזמין לו נסיונות העלולים להכשילו ולפגוע בו. וכדי להינצל גם מזה הוא צריך לסיוע הגדול יותר, של אור התורה, שנמשלה לעמוד השחר. בזמן זה שבו הכל מואר, אין החיות רעות והליסטים מצויים. וכך גם האדם העוסק בתורה ניצל מהיצר הרע.
אבל גם אחרי שעלה עמוד השחר ויש כבר אור גדול, עדיין אין האדם יודע באיזה דרך הוא צריך ללכת. לכאורה האור נותן לו הכל, הוא יודע מהי מצוה ומהי עבירה, מה מותר לעשות ומה אסור, אבל עדיין העולם הוא בגדר נעלם, ואין כל אדם יכול לדעת לאן הוא מוביל, מהי המטרה ומה הייעוד, מה הדרך הנכונה שבה הוא צריך ללכת, ולאן עליו לשאוף להגיע. וכפי שאומרים חז"ל במשל, שרק כאשר הוא מגיע ל"פרשת דרכים" – למקום שבו מסומן לו להיכן עליו ללכת ולאן תוביל אותו כל דרך, רק אז הוא יכול מובטח שאכן יגיע אל היעד.
ומהי אותה פרשת דרכים רוחנית, שכאשר האדם מגיע אליה הוא ניצול מכל הסכנות הרוחניות. הגמרא בסוטה מבארת את הדברים "זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא", ומבאר רש"י שם, שאמנם התורה מגינה על העוסק בה להינצל מהיצר הרע ומהחטא, אבל עדיין אינו יודע באיזו דרך יש לו ללכת. ורק אם הוא תלמיד חכם שזכה לעמול בתורה ולהשיג אותה כראוי, עד שזוכה להגיע למסקנת הסוגיא ולהורות כהלכה וכמשפט, ניצול מכל הסכנות של העולם.
וההסבר הוא, אמנם קדושת התורה מגינה על האדם מן החטא, אבל מי שיכול לדעת במה עליו להשקיע את כוחותיו והיאך יוכל לנצל את העולם לעלייה אמיתית ולמלא את יעודו, הוא תלמיד חכם שזוכה כל ימיו לעסוק בתורה ולברר את השמועה לעומקה עד תכלית המסקנה היוצא ממנה, לתלמיד חכם זה יש את המבט הנכון על העולם הנעלם, ודעת תורה יכולה לכוין את האדם אל מחוז חפצו ואל הדרך הראויה לו. זוהי הפרשת דרכים שכאשר הגיע אליה האדם הוא ניצול מכל הסכנות.
מוסיף על כך ראש הישיבה הגר"א סלים שליט"א, את דברי הגמרא (ברכות לג, ב) "אמר רבי חנינא, הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, יב), 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה'. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחאי, אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר, (ישעיהו לג, ו) 'יראת ה' היא אוצרו'. אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא". ותמוה, הרי דברים אלו נאמרו לעם ישראל, שקשה להם להשיג את מדרגת היראה. ועוד הקשה הר"ן בדרשותיו (דרוש ז), היתכן שהיראה היא דבר פעוט וקל להשגה, הרי רואים אנו כמה הדבר קשה, גם מהפסוקים ודברי חז"ל המזרזים ומזהירים על כך, וגם מהנראה לעין שבני עליה מועטים הם, ורוב האנשים רחוקים מיראת ה'.
ומבאר הר"ן, שמצד אחד היראה היא דבר קל, ומצד שני היא קשה להשגה, כי יש לאדם שני כוחות, השכל והדמיון. וכח השכל בטבעו אוהב את האמת ושונא את השקר, ויתענג מהאמת וירצה בהשגתה, ומצד השכל יראת ה' היא דבר קל ומילתא זוטרתא. אבל הכח השני הוא הדמיון, הרצונות והתאוות, ומצד זה היראה קשה להשגה. ולכן זקני תלמידי חכמים דעתן מתיישבת עליהן, הואיל והולכים הם אחר השכל, ומוסיפים דעת ויראת ד'. אבל זקני עמי הארץ, אלו הרחוקים מעסק התורה, שחיו כל ימיהם בדמיון, כשמזקינים דעתם מטרפת עליהם, כאניה בלב ים שלפתע גילתה שאבדה את הכיוון ואת הדרך אל היעד, ועומדת להישבר.
בדברים אלו מבאר הר"ן מהו כח התורה ולמה היא משולה לאור, ע"י היראה אפשר לנצל את העולם כראוי ולהשתמש בו לטוב, אבל התאוות והדמיונות של האדם מטעות אותו ומרחיקות אותו מהדרך הנכונה, וכשהאדם מקבל עליו עול תורה ונותן לכח השכלי להנהיג אותו ולהדריך את מעשיו, הוא זוכה לנצל כראוי את התועלת הרבה הנמצאת בעולם.
בזה מבינים אנו היטב את דברי הגמרא, "הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים", וכפי שראינו בשאר המצוות המוזכרות בגמרא, שהשכר עליהן הוא בדרך של מידה כנגד מידה, כך גם במצוות אלו השכר הוא לפי המידה שבה עסק האדם. כאשר האדם לוקח את האור הגשמי ומדקדק במצוות התלויות בו, נר שבת ונר חנוכה, הוא זוכה במידה כנגד מידה לאור הרוחני של תורה, שהיא המאירה לו את המבט הנכון על העולם, עד למדרגה הגבוהה ביותר של תורה, כפי המובא מדברי הגמרא בסוטה, שמדרגה זו נמצאת אצל תלמיד חכם הלומד את הסוגיא ומבין אותה היטב, עד מסקנתה, שהוא הזוכה לאור האמיתי על תהפוכות העולם, וכך הוא יכול להשיג את הדרך הנכונה ולדעת את המוטל עליו. זהו התלמיד חכם שהגיע לאותה פרשת דרכים, שעליה אמר