בעמוד היומי אותו אנו לומדים היום (שבת כד.) אנו חוזים שעיקר הענין של חנוכה הוא ההודאה על הנס, כאשר כך אנו לומדים היום: "איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, כיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן, או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן.
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה!"
ומספרת הגמ' עוד: "רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי בבונה ירושלים. אמר להו רב ששת: כתפילה, מה תפילה בהודאה, אף ברכת המזון בהודאה!"
ומבאר רש"י: "מה תפילה בברכת הודאה: דהא כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה!"
ואכן בחנוכה עיקר הענין הוא הודאה, אך ענין ההודאה כוחו יפה בכל השנה כולה!
גלגולם של תפילין
וכך מספר המשפיע הנודע רבי שמעון שפיצר שליט"א:
סיפר ידיד קרוב מעשה שאירע עמו כמן ימא לטיגנא [מיעוט הזמן הנדרש מזמן הבאת הדג מהים ועד לבישולו]. פלא של דבר. כזו התגלות אלוקות! אבל צריך ללמוד לעומק.
מעשה שהיה כך היה: ביום ראשון התפלל בנו הבחור בבית הכנסת ליד הבית ואחרי התפילה נסע לישיבה. כשהגיע לישיבה, ראה כי התפילין אינן אתו. הוא התקשר לאביו ויחד הפכו את העולם למצוא את התפילין, אך העלו חרס בידם. הם דיברו עם השמש בבית הכנסת ובדקו בכל החניות של הבן בדרכו לישיבה ואת התפילין לא מצאו. האב שקל להזמין תפילין חדשות ובינתיים שאל מגמ"ח תפילין בשביל בנו הבחור. עברו כמה ימים, ויהי ביום חמישי והנה הגיע לו חיזוק יומי בענין הודאה לה'.
פתאום כמו התנער מתוך תרדמה. הוא התחיל לדבר אל עצמו: "עשיתי כל כך הרבה, חיפשתי, התפללתי, הפכתי את העולם, אבל לא הודיתי להקב”ה".
החליט היהודי לפתוח באמירת מזמור לתודה, אבל עשה חשבון בנפשו – "סתם לומר בשביל הסגולה אינו תכלית הבריאה. צריך להבין את המשמעות". מה עשה? אסף את בני ביתו, ובתוכם הבחור, הושיבם מסביב לשולחן והודיעם שהם עומדים לשיר שירות ותשבחות להקב"ה על הטובות שעשה להם בעבר, ושעושה להם בהווה ושיעשה להם בעתיד. ולפני שפצחו בשירת מזמור לתודה, הסביר להם מה הם עומדים לעשות. וכה אמר להם: "אנו עומדים להכיר שהקב"ה מחבק אותנו ונותן לנו ודואג לנו". כך תיאר להם את העבודה שהם הולכים לעשות בשפה המדוברת.
הוא סיים, פתח את התהלים והטלפון מצלצל את צלצוליו. הוא לא רצה לענות, כי היו באמצע העבודה, עבודת ההודאה. אבל הבחור אמר: "אולי מדובר באחד שמצא את התפילין". פתח את הטלפון והקול נשמע מעבר לקו: "קוראים לכם כך וכך? מצאתי את התפילין שלכם". הוא כל כך נשתומם. לאחר כמה רגעים של התעשתות, שאל אותו: "מי אתה? היכן אתה נמצא?". והלה השיב לו: "בא לפינת רחוב פלוני ואמסור לך את התפילין". "היכן מצאת אותו?"
— "כבר אסביר לך הכל. קודם כל תגיע הנה". קם היהודי, הלך אל המקום אשר אמר לו פלוני, והנה מצא עומד שם אברך עם התפילין האבודות בידו. "כיצד הם הגיעו אליך?" שאל. והאברך השיב: "הלכתי ברחוב ופתאום עצרה לידי מונית. הנהג שלא היה בן ברית, הוריד את החלון, הראה לי את השקית עם התפילין ושאל אותי אם יש לי מה לעשות בה. הוא אמר לי שהוא כבר מסתובב אתה מיום ראשון, בתחילה חשב לזרוק אותה באשפה, ואח"כ החליט שכנראה הקופסאות הנמצאות בשקית קדושות ליהודים ועל כן יניח את השקית עם הקופסאות באיזה בית כנסת, ועכשיו שראה אותי, החליט לשאול אותי אם יש לי מה לעשות בהן"…
כמה נפלא! באותם רגעים שהאב ישב עם בני ביתו ודיבר אתם על כך שיש מנהיג לעולם ושהוא מטיב בכל רגע ורגע, השתנתה המציאות והוחלפה מחשבתו של הגוי שגמר אומר להושיט את התפילין ליהודי חרדי הצועד ברחוב. אכן כן, כל האומות משמשים כעבדים לגלות ליהודי שיש אלוקים שפועל בשבילו להביא לו שפע. הוא לקח ממך את התפילין והוא החזירן לך. היהודי כל כך נתרגש בראותו עד כמה אפשר למשש את התגלות כבודו יתברך בעולם כאשר זה מה שהאדם עושה. הוא נלחם עם ההסתר, הוא שר ורוקד ועובד מעשים כי להסיר את הכיסוי.
הנה כך אומרים בהודו שאחת ממדרגות ההודאה היא "ספרו מעשיו ברינה". וכן "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו". הביאור הוא שהאדם צריך לראות לפרסם זאת ביתר בהירות ובאופן של עשיה, שכל ילד יוכל להכיר, לא רק שיש אלוקים בעולם, אלא גם שמתבטלים אליו ומודים לו, כורעים ומשתחווים לו. ביכורים היה ענין של הכרת הטוב והיה בו ענין של השתחויה, דהיינו שיכיר האדם שהוא עצמו אין לו כלום מדיליה, והקב"ה מחיה אותו בכל רגע. וכאמור, כשהאדם אומר זאת בפיו, שהוא ענין של עשיה, הוא מתקן את העולם ומשלימו!