דקה מתוקה על העמוד היומי: כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף
בספר שבילי חיים מובא סיפור מעניין מהמחבר הרב הרב חיים אלעזרי מאוהיו – קליבלנד שבארצות הברית: "כשהייתי בארץ ישראל פגשתי את ידידי הגאון רש"י הילמאן זצ"ל בעל ה'אור ישר' שהיה ראב"ד בלונדון ולאח"כ עלה לארץ ישראל וייסד בה את הכולל אוהל תורה שבירושלים, ושמעתי ממנו סיפור נפלא: בעיר בערעזין פלך מינסק היה הרב דמתא בנו של הגאון הידוע רבי ישראל סאלאנטער, ופעם אחת כשרבי ישראל ז"ל ביקר את בנו, אירע איזה דבר מגונה שם והוא התרעם מאוד על מנהיגי העדה בשביל זה. האחרונים דאגו מאוד לקפידתו של הגאון החסיד ורצו לפייסו אבל לא היה להם האומץ הדרוש לרצותו בשעת כעסו.
בזמן ההוא שהה בעיר בערעזין הגאון רבי אליה קרעטינגער ז"ל הלא הוא -הגאון רבי אליהו לוינזון שנודע בכינויו רֶבּ אֶלִינְקֶה קְרַטִינְגֶר, אביו היה אחיינו של הגאון מוילנא, בנו של רבי אברהם אחי הגר"א. בילדותו התפרסם כעילוי, וכבר בגיל שמונה נשלח ללמוד בישיבה בסלנט אצל רבי צבי הירש ברוידא. בסלנט הכיר את רבי ישראל סלנטר והיה למקורבו, תלמידו ואיש בריתו.
מלבד גאונותו בלימודיו התפרסם כפיקח וישר, ובעודו בן שתים-עשרה כבר עסק בבוררות ופתרון סכסוכים עסקיים. כרבו, רבי ישראל סלנטר, סירב לשמש ברבנות וניהל את עסקיו של אביו שנפטר בעודו נער. הוא הכיר את הבנקאי היהודי המפורסם שלמה פיינברג, שמינה אותו לפקיד בסניף הקובנאי של הבנק שלו, ובהמשך כמנכ"ל הבנק. לימים, בשל פשיטת רגל של אחד מלווי הבנק, פרש רבי אליהו – שראה בעצמו אחראי בעקיפין להפסד – מניהול הבנק, ועבר לניהול עסקים פרטיים. עם הצלחתו בעסקיו הפרטיים פרע לפיינברג את חובו של פושט הרגל.
הוא התמסר לעסקנות לטובת יהודי ליטא וניהל מערכת קשרים ענפה בדרגים השונים של שלטונות האימפריה הרוסית. כן כיהן כממונה על כוללות ווילנה וזאמוט במשך יותר מארבעים שנה. הוא הנהיג תקנות מיוחדות בצורת גיוס הכספים ובאופן חלוקתם. בחורף תרמ"ח כשהוא בן 56 לקה בשבץ מוחי, מאז התאכסן בבית בתו ברכה ברוידא אשת הגביר צמח ברוידא בפוניבז' עד פטירתו בראסיין בל"ג בעומר של אותה שנה, י"ח אייר תרמ"ח. צוואתו פורסמה כמסמך מוסרי בידי הרב יצחק מלצן בתוך "אוסף מאמרי מוסר וחכמה".
הגאון רבי אליה קרעטינגער שמוניטים יצאו לו כחכם ופיקח, וכשנודעה לו דאגת המנהיגים, הרגיע אותם והבטיח להם שהוא מוכן להיכנס בעובי הקורה למענם. הוא קיים את הבטחתו, ונכנס לביתו של רבי ישראל ז"ל אחרי שיחה נימוסית קצרה ביקש ממנו לתרץ לו פליאה עצומה:
במסכת שבת לג ע"ב מסופר שם על רבי שמעון בן יוחאי ובנו שכאשר יצאו מן המערה אחרי היותם חבויים שם משך שתים עשרה שנה ולומדים תורה, נפקו חזי אינשי דקא כרבי וזרעי. אמרי: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם! הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא, אמרו משפט רשעים בגיהינום י"ב חודש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהווי מחי רבי אלעזר, הווי מסי רבי שמעון.
והנה הפליאה היא ממה נפשך, אם הצדק היה עם רבי שמעון ובנו, וכנראה שכך היה הדבר הואיל שראיית עיניהם גרמה לשריפה, מדוע נצטוו משמים לחזור למערתם? ואם לא צודקים היו וגם נענשו על כך, למה נשרף כל מקום שנתנו בו עיניהם, והיאך יכלו לסייע בידם ממרום בשריפת רכוש נקיים?
רבי ישראל ז"ל חייך והשיב לו בלשון של שאלה, אדרבה מה דעתך בענין זה? ורבי אליה ז"ל ענהו: לפי דעתי הכל תלוי בטיב העיניים ובאיכות המחשבה. אם המבט והמחשבה מביעים חומר הדין, אז קיימת הטענה של מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ואילו כשהם מביעים רחמים, אז יש ההכרח להתחשב בתנאי החיים של הזולת ולהבין היטב שלאו כל אדם מסוגל ויכול לשבת ולעסוק רק בתורה ועבודת הבורא. ובגין כך רבי שמעון ובנו שרחוקים היו מהוויות העולם, בצאתם מן המערה שרפו הכל במבט עיניהם הקשה שהיה כולו חדור בחומר הדין, כי לא יזכו בני האדם לפניהם בדין. אבל מובנים דברי הבת קול חיזרו למערתכם.
אמנם היה מן הראוי להסתכל בבריות בעיני רחמים, שאלמלא כך העולם עתיד להיחרב, ואין הבורא רוצה בחורבן בריאתו. ואם מי שהוא דעתו אחרת מוטב לו ולעולם שישוב למערתו ולא יזיק לבני מינו, כי עולם חסד יבנה.
ועכשיו רבי ומורי -המשיך ר' אליה ז"ל- ודאי כבר הבין מעצמו למה אני מתכוון, יש לו טינא בלב על מנהיגי עדה זו כפי ששמעתי, אבל יזכור נא את דברי הבת קול, ור' ישראל ז"ל הודה לו ונתפייס מיד".
(דברים ערבים – שבילי חיים, עמוד 230, הרב חיים אלעזרי מאוהיו)