הרב יקותיאל יהודה גנזל
רחובה הראשי של קניגסברג העיר הגדולה, המוכרת בימינו כ'קלינינגרד' שברוסיה, הושחר מרוב מלווים. נהר אנושי זרם באיטיות והציף נהר שלם של דמעות. הספדנים מילאו פיהם שבח ושבר גם יחד. הם הזכירו את גאון דורם, מרנא הגאון מווילנא זי"ע, שהשתעשע ברבם הגדול וקילס אותו בקילוסים רבי משמעות. "אריה דבי עילאה" היה הגר"א מכנה את הגאון רבי אריה לייב אפשטיין זצוק"ל. נטמן הצדיק בבית המנוחות ועדת מרעיתו נשארה לאנחות.l
דורות יחלפו עד שצאצאו של רבי אריה לייב, נכד-נכדו, יפאר את העולם היהודי כולו באדרתו השמימית – הלא הוא מרנא רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצוק"ל, ה'חזון אי"ש'. את סיפור השתלשלות הדברים יספר ה'חזון אי"ש' בעצמו באוזני אחיינו, הגאון רבי שמריהו גריינמן זצ"ל, והוא ינחילם הלאה לדורות עולם. כך היה המשך השתלשלות כתר הרבנות של קניגסברג המעטירה.
נידחת הייתה העיירה, עזובה למדי ואפילו על אם הדרך אינה תקועה. קהילה יהודית המונה עשרות משפחות התקיימה בה, וכמה סיבובים יחוג מחוג השעון עד שיתוודעו כל תושבי העיירה לכך שפלוגת אורחים נכבדה הגיעה לשכון בעיר? אפילו לא סיבוב אחד. מהר מאוד כיתרו יהודי העיירה את נכבדי קניגסברג שהופיעו בכיכר. פיילה מלאה מים צוננים ושני סלים של כעכים הוגשו בפניהם, ובמים מהולים היו תריסר קבין של התרגשות רבתי. "מה לנכבדי עם בעיירתנו הקטנטנה?" שאל מי ששאל, וקיבל את התשובה: "חפצים אנו לבקש מרבכם, המרא דעיירתא, להתלוות אלינו ולהתמנות לרבה הנאדר של הקהילה היהודית הגדולה אשר בקניגסברג". אך יצאו הדברים מפיהם וארשת כפולה צנחה על פני התושבים המקומיים: עצב עמוק מצד אחד, על שאולי ייאלצו להיפרד ממורה דרכם הרוחני, והתרגשות מהצד השני, כי הלוא לכבוד להם שרבם הוא-הוא אשר ייבחר לשבת על כס הרבנות החשוב ורב ההוד בעיר הגדולה והמעטירה.
מהר מאוד פילסו דרך היישר אל חדרו הקטן של הרב. אח, כמה גדול ההבדל בין החדר הדל, קיטון של ממש, לבין הכמעט-אולם הרחב ועמוס הספרים העומד לרשותו של מי שעוטה את אדרת הרבנות בקניגסברג… הם הניחו את ההצעה על שולחנו של רב העיירה, הגאון רבי שלמה: משרת רבנות מהמפוארות שיש בתפוצות עם ישראל, בית דין אשר יתנהל תחת ידיו האמונות, בתי מדרש ובתי כנסת, היכלות והנהגה, וכמובן: שכר בספרות גבוהות, אשר יסיר ממנו כל דאגה כלכלית ויפנה את כל מעייניו להרבצת התורה ולהדרכת בני העיר בדרכי ההלכה הצרופה.
עודם מדברים, זיהו נכבדי קניגסברג שלא הכבוד, גם לא השררה, ודאי שלא המשכורת המופלגת, לא מדברים אל ליבו של רבי שלמה. "את האמת אגיד לכם", השיב ואמר, "נפשי חשקה להרביץ תורה לתלמידי חכמים צעירים, להפוך בחורים צעירים ללמדנים ויודעי תורה. זאת הייתה בקשתי מפרנס העיירה כשביקשו למנותי – שיעמידו לרשותי ישיבה וידאגו לצורכי התלמידים כדי שיוכלו להגות בתורה באין מפריע. מה לי כבוד ויקר אם אין לי ייעודי בעולמי, להעמיד לגיון של תלמידי חכמים?"
"אם יורשה לשאול, כמה בחורים לומדים בישיבה?" הרהיב ראש-הקהל הקניגסברגי ושאל. הרב נקב במספר הדו-ספרתי: תשעה עשר בחורי חמד. וראש הקהל נזעק, נרגש: "אצלנו ישנה ישיבה גדולה. כמאה וחמישים בחורים הוגים בה בתורה, בתנאים מרווחים ובתוך היכל גדול. שלושה סטים שלמים של תלמוד בבלי יש בישיבה! אם יעמוד הרב בראש הישיבה, הוא יוכל להרביץ תורה, להעמיד גדודים וגדודים של תלמידי חכמים. לא לגיון אחד של יודעי תורה, אלא לגיונות של יודעי תורה ומרביצי תורה עד אין גבול!"
עיני רבי שלמה אורו באור שאינו מצוי בתבל הגשמית. נראה היה כמי שהנשימו את נשמתו באלף מכשירי הנשמה גם יחד. "איתכם אלך באשר תלכו!" נענה, "היום יום רביעי בשבת. המתינו נא כאן עימדי עד ליום ראשון.
בשבת קודש אשא את משא הפרדה מבני העיירה הנלבבים. עד אז אשתדל למצוא בעזרת בורא העולם מחליף ראוי במקומי, ולמחרת השבת אתלווה אליכם אל קניגסברג, אל הישיבה הגדולה…"
צהרי יום שישי בעיירה, ושליח מטעם הרב השיג את חברי המשלחת וביקש מהם לסור לחדר הרב. דבר מה לו אליהם, בדחיפות. כשהם התייצבו לפניו, הנחית הרב על ראשם בשורה מטלטלת:
"צר לי, ידידיי ונכבדיי. למרות רוב חשקי להגיע לעירכם ולהנהיג את הקהילה, ובעיקר את הישיבה הגדולה, לא אוכל לקבל עליי את נזר הרבנות. אשאר אפוא פה, בעיירתי…"
תדהמה לפתה את שרירי פניהם.
מדוע? ולמה?!
בתקופה קדומה זו, כיבוס בגדים לא היה פעולה טכנית קלילה של דחיסת מלבושים לתוף מכונת הכביסה, פיזור אבקת כביסה והפעלת התוכנית הנכונה. כיבוס בגדים היה מהמלאכות הקשות שבבית, ויש הטוענות שמדובר במלאכה הקשה ביותר, על כל המשתמע מכך.
זה התחיל במלאכת השפשוף הידני: היו נוטלים את הבגדים, בגד אחר בגד, משרים אותו במי נהר קרים עד כדי ספיגה, מפזרים עליו בורית מיוחדת לניקוי כתמים ולאחר מכן משפשפים ידנית את הבגד, בכל הכוח, כתם אחר כתם, בגד אחר בגד.
לאחר שעות של שפשוף מאומץ, הגיע השלב הבא: על הכירה היו שופתים דוד ענק, מלא מים, מביאים את המים לרתיחה ואז משליכים לתוכם את הבגדים. פעולת בעבוע המים השפיעה על הבגדים ולאחר שעת 'בישול' היו שולפים את הבגדים מן היורה כשהם נקיים וצחים. נותר רק לתלות את הבגדים על חבלי הכביסה ולצנוח באפיסת כוחות…
בשעה שחמה של יום חמישי עמדה באמצע הרקיע, נכנס אחד מפרנסי העיר קניגסברג למעונו של רב העיירה. הוא השתומם לראות את הרבנית, בכבודה ובעצמה, מתעסקת בהרי הרים של כביסה. הרבנית הבחינה בתימהון הפושה בעיניו נוכח עשרות פריטי הביגוד, והסבירה במאור פנים:
"מדי יום חמישי בחורי הישיבה מביאים את בגדיהם לכאן, לביתי, ואני זוכה לכבס את בגדיהם בעבודה, בעמל ובטורח רב כדי שיהיו הבגדים זכים ומצוחצחים לכבוד שבת קודש, כיאות לתלמידי חכמים צעירים אשר בתורה כל יהבם".
שמע ראש הקהל הקניגסברגי ונחרד חרדה גדולה.
"הלוא זוהי זילות בכבוד התורה! אשת הרב ככובסת תהיה? אל דאגה, הרבנית, אצלנו בעיר הדבר לא יקום ולא יהיה. בגדיהם של כל תלמידי הישיבה נתונים בידי כובסת מקצועית העוסקת בכביסתם ימים ושעות.
ולא זו בלבד, אלא אף את בגדי משפחת הרב לא תצטרכו לכבס יותר. על חשבון הקהילה יישלחו הבגדים כולם אל הכובסת. הרבנית תוכל להיות פנויה לעסקיה במנוחת הדעת והנפש. כך ראוי לאשת חבר…"
נימק רב העיירה את סירובו להצעת הרבנות: "בשעה ההיא הגיעה אליי הרבנית ודמעתה על לחיה, התייפחה ביגון קודר. 'זה חלקי מכל עמלי וזה כל חשקי בעולמי', מיררה בכאב, 'שאני טורחת ומתייגעת ומכלה את כל כוחותיי בכיבוס הבגדים. כך זוכה אני להיות שותפה בתורתם המאירה של הבחורים המופלגים. השותפות הזו היא כל חיי, היא הדבר החשוב ביותר בעיניי. כעת, אם נעבור אל העיר הגדולה ובגדי תלמידי החכמים יופקדו בידיה של הכובסת העירונית, אני – מה יהא עליי? וכי לא תהיה לי שותפות פעילה בשגשוגם התורני של הבחורים החשובים? אם כך הם פני הדברים, אם אין לי שותפות במאמץ ובטורח עם הלומדים, למה לי חיים?' ביטאה הרבנית את אשר מבעבע בתוככי ליבה, והדברים הללו הם שהביאו אותי לכלל החלטת הסירוב. ודאי שלעונג רוחני רב יהא עבורי לכהן בראש קהילתכם ולהרביץ תורה לעדרי תלמידי החכמים הרבים אשר בישיבה הרמה. אבל אם הדבר מונע את חיותה של הרבנית, וכי אוכל לקבל על עצמי עטרה זו?!"
כשסיפר מרנא ה'חזון איש' זי"ע את הסיפור הלזה, היה מוסיף ומלמד: "צאו וראו עד היכן גדול היה כבוד התורה בדורות עברו, עד היכן הייתה רבה החשיבות להיות חלק מסייע לחייו של לומד תורה".
(מרוה לצמא)