העמוד היומי עם גישמאק: הפותח בית הצואר בשבת חייב
מסופר על הרה"ק ר' ברוך ממז'יבוז' שחמד לקנות טלית – קטן מארץ ישראל, בקושי רב עלה בידו להשיג זאת, והנה כאשר הגיע בד הצמר לידו, מסרו לתלמיד שיחתוך בו "בית הצואר" כנהוג, התלמיד קיפל את הבד על גבי השולחן ובהיותו מקופל חתך במספרים את הבד הכפול נמצא שנהיו בו ב' חורים במקום חור אחד, התלמיד חשש מאד להראות את הטלית קטן לרבו, ובאימה וביראה ניגש בלב דופק להראות לו מה שקרה, ר' ברוך ראה את הבד עם ב' החורים, והפטיר ואמר הרי באמת צריך כאן ב' חורים, אחד להכניס בו את הראש, והשני לראות אם ברוך לא יכעס.
והנה יש להסתפק אם הקורע באופן זה בשבת חייב או לא? יש מקום לומר שנעשה כאן בית צואר למרות הקלקול שנתלוה לבית הצואר, או שמא נאמר שמכיון שסך הכל המעשה הזה של החיתוך, קלקל את הבד ושוויו ירד ולא זאת היא דרך מלאכת מחשבת לכן פטור, יש גם להסתפק באופן שקלקל לגמרי דהיינו שעשה את ב' החורים שלא במקומם, והתוצאה היא שאכן קודם לא היו יכולים להלבישו ועתה תיקן במקצת, או שנאמר שמכל מקום עכשיו קילקל את הבד לגמרי, דאין לו כלל שווי?
תשובה. עיין בתוס' (דף קו ע"א ד"ה חוץ) שכתב ר"ת שהמקלקל ומתקן בינתיים חייב, כי לרבי יהודה המקלקל וקצת תיקן בזה חייב, משום שבשעת הקילקול בא התיקון, ולרבי שמעון פטור משום שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וקורע על מנת לתפור, ומוחק על מנת לכתוב שבזה לדעת כולם חייב, אף על גב שבשעת הקלקול אינו בא תיקון, היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא, שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא על ידי הקלקול, עכ"ד. משמע לכאורה שהפותח בית הצוואר, אף שהוא מקלקל, מ"מ חייב כיון שהתיקון חשוב יותר מן הקלקול, ולפי"ז בנידוננו שהקלקול גדול מן התקון אפשר שיהיה פטור, אכן כל זה לדעת הרמב"ם (הובא דבריו בביאור הלכה סימן שמ ד"ה אין שוברין) שהפותח בית הצוואר חייב גם משום קורע, אולם יעויין ברש"י (דף מח ע"א ד"ה חייב) שכתב שחיובו הוא משום מכה בפטיש, משום שכעת הוא עושה את זה לכלי, ועיי"ש שכן פסק המגן אברהם, ואפשר שאפילו קלקל, כיון שעשאו כלי חייב.
שאלתי שאלה זו את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והשיב, אם חור אחד נעשה במקומו אלא שהמספריים גזזו יחד עמו מקום נוסף ונעשה עוד חור, חייב על החור שנעשה במקום הנכון, והרי את החור השני אפשר לתפור, ואם עשה את ב' החורים שלא במקומם פטור, דהוי מקלקל כיון שעשה כל חור שלא במקומו.
(חשוקי חמד)
הסיפור הראשון במאמר, היה עם הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז זיע"א ולא עם הרה"ק רבי ברוך זיע"א.