עמוד היומי עם גישמאק: הביאו שלחין ונשב עליהן
בגמרא אמר רבי ישמעאל בן רבי יוסי [בן חלפתא], שאביו היה מעבד עורות, והיה רגיל לומר 'הביאו שלחין ונשב עליהן', ומכאן למד שאף אומן אינו מקפיד על עורותיו לישב עליהם.
התשב"ץ (שו"ת, ח"א סי' קמז) הביא מכמה תנאים ואמוראים שמבואר בגמרא שהיו עוסקים במלאכה, וכתב שיש מפרשים ששמאי היה בנאי ממה שאמרו (לעיל לא.) שדחפו למי שרצה להתגייר באמת הבנין שבידו, ושמעון הפקולי היה עושה צמר גפן שקרוי פקולא ולזה קראו פקולי, ורבי יוחנן הסנדלר היה עושה סנדלים, וכן מצינו שגדולי התנאים ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי היו כולם בעלי מלאכה, רבי מאיר היה לבלר (עירובין יג.), רבי יהודה היה נושא משאות ממקום למקום בשכר (נדרים מט:), ורבי יוסי היה מעבד עורות וכמבואר בסוגייתנו.
וכתב התשב"ץ שאין ללמוד מכאן כדעת הרמב"ם (תלמוד תורה פ"ג הל' י-יא), שנקט שמעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכח ב) 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב. וכל המשים על לבו לעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה, שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. וכל תורה שאין עמה מלאכה, גוררת עון וסופו ללסטם הבריות. ועוד ציוו ואמרו (אבות פ"א מ"י) אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. והאריך בזה הרמב"ם עוד בפירוש המשניות (שם פ"ד מ"ה), שלא יתפרנס אדם מהאחרים ויעסוק בתורה, אלא יעסוק בעצמו במלאכה.
וכתב התשב"ץ (שם סי' קמב), שראה הרבה בני אדם מגמגמים על מה שנהגו בכל קהילות ישראל בכל הדורות לתת פרס לחכמיהם, ונתלים בזה בדברי הרמב"ם הנ"ל, ועל כן בירר סוגיא זו בארוכה אם הדבר הזה רשות או מצוה או חובה או יש בזה נדנוד עבירה. בתחילת דבריו כתב את מסקנתו, שחובה על כל ישראל לפרנס דרך כבוד לחכמיהם ולדייניהם שתורתם אומנותם, כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכת שמים בשביל מלאכתם, וכדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארץ מפני עניָים, ושינהגו בהם כבוד.
והוסיף וכתב (שם סי' קמז), שנראה שהרמב"ם הפריז על מדותיו והטעה כל הגאונים והרבנים ז"ל אשר היו לפניו ובזמנו ומתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות עד שקראם משוגעים. ואם הוא ז"ל עזרו המזל להיות קרוב למלכות ונכבד בדורו מפני רפואתו וחכמתו ולא נצרך ליטול פרס מהקהלות, מה יעשו הרבנים והחכמים אשר לא באו לידי מדה זו, הימותו ברעב או יתבזו מכבודם או יפרקו עול התורה מעל צוארם, אין זאת כוונת התורה והמצות והתלמוד. אלא שכל התנאים והאמוראים שעסקו במלאכה, עשו כן כיון שנהגו חסידות בעצמם שלא ליהנות מן האחרים, ואילו היו פושטים ידם לקחת היו ממלאים בני מקומו את ידם זהב ופנינים, אלא שלא היו רוצים בכך, והיו מסתפקים במלאכתם שהיו מתפרנסים ממנה, אם בריוח אם בדוחק. ולעולם חיוב הוא על בני הקהילות להחזיק את לומדי התורה שיוכלו לעסוק בה בלי לעסוק בענייני העולם.
והיעב"ץ בבירת מגדל עז (בית מדות סי' מג עליית מלאכה) כתב שאף על פי שיפה תורה עם דרך ארץ, היינו במי שלמד אומנות אבותיו מתחילה, אך מי שלא למדוהו אבותיו אלא תורה, כמו שסובר רבי נהוראי (קידושין פב.) מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, לאדם כזה אין ראוי שיסיר בטחונו מה' יתברך ולפרוש ממנה.
(מתיבתא – פניני הלכה)