הרב פ. ס. הוא אחד משני משולחים הנוסעים מידי שנה לחו"ל בשליחותו של אחד ממוסדות התורה החשובים ביותר בבני ברק, על מנת לאסוף כספים לאחזקתו של המוסד. בנסיעתם האחרונה פקדו את בתי הגבירים היהודיים במונטריאול שבקנדה. והנה, בשבתם בטרקלינו של אחד הגבירים הידועים, שח בפניהם בעל הבית שיש צרה בביתו, המעיקה עליו קשות. כפי שאתם רואים, הקב"ה ברכני בעושר רב, ולא חסר לי מאומה במילוי העניינים הגשמיים. אבל מאידך לא נפקדנו אני ורעייתי בילדים, והדבר הזה מדיר שינה מעינינו. אנחנו נשואים מזה שנים רבות, וברור שכל העושר הרב המצוי בביתנו, איננו שווה מאומה, אלמלא יהיה לנו דור המשך.
לפני שהמשולחים הספיקו לפתוח את פיהם, המשיך הגביר להשיח את לבו, ואמר: פשפשתי במעשי, וחושבני שהעונש הגיע לי מהשמים בגין מעשה שעשיתי בימי בחרותי בלומדי באחת הישיבות בבני ברק. אני הייתי אחד הבחורים החברהמנים בישיבה, וכשהגיע ליל פורים אחד, עליתי על הבימה שבה מציגים את ההצגה הקבועה, ו'התלבשתי' על אחד הבחורים, ביזיתי והעלבתי אותו לעין – כל, וסיפרתי את קלונו ברבים. הבחור ההוא הסמיק והחוויר חליפות, פניו האדימו מרוב בושה, וגם לאחר שהחברים רמזו לי שאני מגזים, המשכתי להעליב אותו, ולא נחה דעתי עד שעיניו של הבחור ההוא נשטפו בדמעות. לי אישית אין ספק – שח הגביר בפני אורחיו המשולחים – שהעונש בא עלי בגלל המעשה המחפיר הזה שעשיתי בנעורי.
ישבנו ושמענו את הסיפור בזעזוע רב – מספר הרב פ.ס. – אבל לא הבנו מה הוא בדיוק רוצה מאיתנו. שאלנו אותו על כך, והוא השיב שכיוון שהוא מתגורר בקנדה, ואין לו כל מושג היכן נמצא כיום הבחור ההוא שפגע בו, הוא מאד מבקש מאיתנו שכשנחזור לארץ ישראל, נעשה כל מאמץ לאתר אותו, ולבקש ממנו מחילה בשמו.
הגביר הוסיף שהוא מוכן כמובן גם לשלם לנפגע ככל שיידרש, וכראיה לכך הוציא מגנזכיו סכום גדול של כסף, ומסרו לידי המשולחים, שימסרוהו לידי הנפגע. האורחים הבטיחו שיעשו מצידם כל מאמץ לסדר את העניין.
חזרנו ארצה – סיפר הרב פ.ס. – וכשפתחתי את ספר הטלפונים של בני ברק, גיליתי לשמחתי את השם שמסר לנו הגביר הקנדי. צלצלנו לשם, ושאלנו האם למד בישיבה ההיא בבני ברק באותה תקופה, ומשהתברר שהוא הוא האיש, ביקשנו לקבוע עמו פגישה. והנה, בבואנו לפגישה, רק הזכרנו את שמו של האיש שפגע בו, נרתע בעל הבית ואמר "אל תזכירו לי את השם הזה… הוא ביזה אותי בצורה מחרידה"… "אבל בדיוק למטרה זו באנו אליך", המשיכו השניים, וסיפרו שזה עתה הם חוזרים ממונטריאול, ופגשנו את האיש שפגע בך, והוא בוכה ומילל על כך, וממש מורט את שערות ראשו, ומבקש סליחה ומחילה על מה שעשה. "לא בא בחשבון, לעולם לא אוכל לסלוח לו על מה שעשה לי" – השיב האיש.
ואז סיפרו לו שני המשולחים שהסיבה לבקשת הסליחה היא מפני שהאיש שפגע בו לא נפקד מזה שנים רבות בילדים, והוא בטוח שמענישים אותו מהשמים על שפגע בך, והוא מתחרט על מעשיו ומבקש מחילה גמורה על כך. אבל הנפגע מסרב עדיין לדון בבקשה, ומצהיר שמבחינתו הדבר לא בא בחשבון, והוא אינו מוכן לסלוח בשום אופן.
אחד המשולחים העז בכל זאת את פניו, ופנה אליו ואמר: תראה, הרי גם אתה יודע שאנחנו לא קשורים כלל לסיפור, ולכן קח ברצינות את הדברים שאנחנו אומרים לך, כי אין לנו שום מטרה אחרת אלא לדאוג לטובתך, ולטובת האיש במונטריאול. בעוד מספר דקות, ממשיך המשולח ואומר, נפנה איש איש לביתו, וכל אחד יפנה לעסקיו. אבל בוא יבוא היום, אחרי מאה ועשרים שנותינו, וכולנו נעלה לשמים ונעמוד לפני בית דין של מעלה כדי לתת דין וחשבון על כל מה שעשינו בעולם הזה.
והנה, פשוט וברור שהאיש שפגע בך יקבל עונש על מה שעשה, ואולי אפילו הוא יצא נקי כי קיבל כבר את עונשו כאן בעוה"ז, אבל אז יפנו ויבואו אליך בטענות קשות, ויאמרו – הרי בגללך לא היו לאדם הזה ילדים! יזכירו לך את בואנו אליך, ויעלו את זכר התחנונים וההפצרות שהפצרנו בך למחול לו, ויטענו נגדך מדוע לא היית מוכן להתפייס, אך ורק כדי להטיב לאיש ההוא, כדי שיזכה בפרי בטן. האם תהיה לך תשובה לטענות אלו שבוודאי יטענו בפניך? האם אתה מוכן לקחת על עצמך את האחריות על מה שיגידו לך בבית דין של מעלה?
הדברים הללו צבטו את לבו, והוא ביקש לחשוב כמה דקות. האיש ישב וחשב, התבונן והעמיק בעניין, עד שקם ממקומו ואמר: אני מוכן לסלוח לו. "האם הנך מוחל וסולח לו בלב שלם?" – שאלו. "כן. אני סולח בלב שלם" – השיב.
שני המשולחים שכבר היו מאושרים מאד על הצלחת השליחות החשובה שהוטלה עליהם, ביקשו מבעל הבית דבר נוסף. אנחנו כבר נמצאים אצלך בבית, הנה יש לנו את מספר הטלפון במונטריאול של האיש שפגע בך, בוא ונתקשר אליו, ונקשר בין שניכם, ותגיד לו בפה מלא שהינך מוחל לו. היהודי הבני – ברקי התלבט קמעא, אבל בסופו של דבר היה מוכן גם לכך, והרבה הרבה דמעות זלגו מעיני הנוכחים באותו מעמד של מחילה, שנעשה בקו הטלפוני שבין מונטריאול לבני – ברק.
לפני כחודש וחצי – מספר הרב פ.ס. – ביקרנו שוב בביתו של הגביר, והיה זה כעבור שנה מהביקור הקודם, שבו הוטלה עלינו השליחות. והנה, רק ראה אותנו הגביר, והתנפל עלינו בנשיקות ובחיבוקים, והזמיננו אחר כבוד לאחד מחדרי ביתו, שם עמדה כבר… עריסה עם תינוק. "לפני שלושה שבועות בדיוק, עשינו לו ברית מילה", סיפר הגביר, ופרץ בבכי נסער…
הזהירות – בין אדם לחבירו
לפני מספר שנים נערך שלום זכר שהשתתפו בו קרוב לאלפיים איש, מכיוון שהילד נולד לאחר שלושים ושתים שנות נישואין כשהאבא קרוב לחמישים וארבע והאמא בת ארבעים ותשע. הציבור בירושלים היה נסער עד שאנשים הגיעו בלי הזמנה להשתתף בשמחה.
הציבור הציף את המקום והאבא היה מאד נבוך משום שלא הכין כיבוד לציבור כזה גדול. הוא היה כ"כ נרגש מהשמחה המשותפת ואמר: לא תכננתי לדבר לפניכם אבל הדברים נשפכים לי באופן ספונטאני. דעו לכם, לילד הזה שלושים שנה ומעלה אנחנו מתפללים ופועלים ומשתדלים, ואני לא מאחל לאף יהודי תחושה של מי שחשוב כמת, זה פשוט תחושה של עץ יבש. באנו לשמחות של אחיינים שעושים בר – מצוות, שיחקנו את המשחק וחייכנו אבל כשהגענו הביתה – לב מרוסק, בית מטופח, אין הרים של כלים וטיטולים אבל בית קברות מטופח.
נסענו לבלגיה, לארה"ב, לאפריקה, שברנו חסכונות. לפני כשנה חזרנו מארה"ב אחרי שהיינו שם שבע שנים. הפרופסור קרא לי ולרעייתי ואמר: מבחינתי אתם משוחררים, אין לנו אפשרות להועיל.
אני רוצה להתוודות ברבים, שנסעתי אחד – עשרה שעות טיסה מארה"ב לישראל וישבתי ליד רעייתי ולא אמרתי מילה אחת. לא עודדתי ולא חיזקתי. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולומר שלא הצלחתי להתגבר על התחושה של האובדן. דווקא במקום שזה מאין – שאין על מי לסמוך, אז יבוא עזרי. הגענו לארץ בשעה שתים – עשרה וחצי, לקחנו מונית הביתה ובאנו לבית וזהו זה. אני כבר זקן, אחרנו את הרכבת. אי אפשר לתאר את התחושה הזו. מצאתי את עצמי באופן ספונטאני עומד בזוית זו ומתפלל ואת אשתי בזוית זו מתפללת, בדיוק כמו יצחק ורבקה באותו זמן אבל בשני הבדלים, היא היתה אז בת עשרים ושלש ואשתי בת ארבעים ושמונה והם היו לאחר עשרים שנות נישואין ואני לאחר שלושים ושתים. על מה עשה האלוקים זאת לנו? לפתע נזכרתי בתמונה שהייתי יודע והייתי מחובר איתה שלושים וארבע שנים כבחור בישיבת סלונים, פתאום בלילה קיבלתי פרספקטיבה חדשה.
הייתי בחור בן עשרים וחצי בישיבה, ובישיבה חסידית זה כבר גיל מבוגר. הייתי בחור למדן ושקדן, ובאו אלי בחורים ואמרו לי: "אתה החשוב בישיבה, יש כאן אישה שמנקה ובאה לפה כבר שמונה חודשים שלש פעמים בשבוע, אבל עם ארבע תינוקות בני שתים עד שש, וזה מפריע. למה הם לא הולכים לגן, לא חקרנו, אבל הם שובבים. הפילו סטנדרים, הזיזו כסאות, אי אפשר להתרכז. דבר איתה".
ואז הוא אומר, פה נמצא שורש העניין, קיבלתי על עצמי את המשימה המטופשת שעלתה לי בשלושים שנות אובדן. ביום שישי הגיעה האישה, ניגשתי אליה בעדינות, החמאתי לה שמנקה יפה, אבל יש לי הערה קטנה, נגעתי במיתר רגיש ביותר: את באה עם הילדים לעבודה, זה מפריע לנו ללמוד. לימוד תורה מצריך צלילות הדעת. ואז היא אומרת לי: בחור, אני סובלת מצער גידול בנים. היא לא פרטה מהו הצער. אני מאחלת לך שלך לא יהיה צער גידול בנים.
שלושים וארבע שנים אני מהלך בהרגשה שקיבלתי ברכה לנחת, שיהיו לי ילדים טובים, עכשיו שחזרתי מארה"ב, בורא עולם פתח לי תא, שאולי המלים שיצאו מלב שבור, ואני לחצתי על מיתר עדין, אולי מה שנאמר שם היה שלא יהיו לך בנים ואז לא יהיה לך צער גידול בנים.
הוא לא ידע את נפשו, תפס את הטלפון בשעה שתים בלילה, התקשר למנכ"ל המוסדות לברר אם האישה עדיין חיה. ענה לו: כן, היא עבדה הרבה שנים וסיימה רק לפני שש שנים ואז קיבלה פיצויים והכתובת שלה הייתה כך וכך, מאז אני לא יודע. עשיתי מעשה, שיתכן ואסור היה לי לעשות, בשתים בלילה לקחתי מונית לאותה כתובת עם אשתי, ואמרתי שאני חייב לתפוס את אותה אישה חיה ולבקש ממנה סליחה על הפגיעה שהייתה לפני שלושים וארבע שנים. פתחה לי אישה זקנה ומיד קלטתי שזאת היא. אמרתי לה: את זוכרת שלמדתי בישיבה בזמנך? אני זוכר את הילדים שלך. באתי מכיוון שאין לי ילדים. באתי ואני רוצה לבקש משהו ממך. את זוכרת שהבאת את הילדים לעבודה ופעם שאלתי אותך למה ואת אמרת שאת מאחלת שלא יהיה לי צער גידול בנים?
מיד נרתעה. אמר לה: לא, באתי להתנצל בפנייך. והוא התחיל לבכות. והוא מספר: לא יכולתי לעצור ואשתי לידי בוכה. והיא במבוכה. באתי לבקש סליחה. פגעתי בך, לא ידעתי את הרגישות שלך בנושא הזה. סלחי ומחלי לי. היא מתחילה לבכות אתם ולברך ולאחל, שתזכה כמה שתספיק. הוא עזב את המקום לאחר רבע שעה בדמעות, והמברכת המשיכה לברך. המלים יצאו מהפה, מלים שדוברו מנפש שנפגעה. מה לא בסדר במקרה הזה? הרי לא מן הראוי לבוא עם ילדים לעבודה. הוא צדק אבל זה לא התפקיד שלו. הוא לא מנכ"ל הישיבה. אם היה עושה את זה מנהל הישיבה, זה בסדר. מה אתה מתערב? כמו שהגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל אמר לנו עשרות ומאות פעמים: בנושא של בין אדם לחברו, אש דולקת. זה הכלל. פגיעה שהיא מוצדקת על פי ההלכה, כשהיא מלווה בפגיעה רגשית, זה נורא ואיום ממש! כשבאמת הייתה טענה על הבחור הזה, וזה משולב עם רגש פגוע, ה' ירחם!
אני רוצה לומר לכם: זה ארע לפני עשרה חודשים והיום אני עושה את השלום – זכר, ביום שני ברית המילה, והציבור מוזמן לפדיון הבן בעוד שלושה שבועות.
אני רוצה להתוודות ברבים. יש לי מסר: אני מודיע לכם שאני רואה את עצמי כאדם שלא היה מאמין, אם אדם עובר דבר כזה ולא עושה את החשבון נפש מיד, אני חיכיתי שלושים ושתים שנה. כך מתנהג אדם שאומר: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", ולא עושה חשבון נפש מיד, איזו מין התנהגות זו? זה נקרא אדם שמאמין שהכול משמים. רק טיפלתי באמצעים גשמיים ולא עשיתי חשבון נפש פרטי במי פגעתי? אולי מישהו מקפיד עלי והברכה לא שורה בבית? ברכה זה הברכה – זה חיבור של למעלה ולמטה. ברגע שיש קפידה, זה חוצץ. הברכה לא מתחברת עם הבית הזה. מישהו כועס עלי בפרט אם הוא דיבר דיבורים. מה אתה משתדל ומשתדל, תסתכל במי פגעת!!
(הרב מנחם וינגרטן 'פניני הגבעה', פרשת קדושים, גיליון 548)