השבוע אנחנו לומדים במוד היומי (מט.) את המעשה של אלישע בעל הכנפיים היאך שמסר נפשו להניח תפילין למרות הגזירות, כאשר הגמרא מספרת שלכן היה נקרא "בעל הכנפיים". וזהו דבר המעשה: "פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק, ראהו קסדור אחד, רץ מפניו, ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: "מה זה בידך?" אמר לו: "כנפי יונה!" פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה! לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים!"
נחזה אנן אף בגדולי הדורות המאוחרים יותר עד כמה חרדו על מצות וקדושת התפילין, (מופיע בספר 'כמוצא שלל רב' מקובץ "דרך כוכב מיעקב" גיליון ד' (כסלו תשמ"ט).
שכן פוסקי הדורות האחרונים, דנו בשאלה קשה וחמורה:
יהודי שחלה לא עלינו במחלה מדבקת, ועל כן אושפז בבית חולים מבודד, והמנהג בבית חולים זה לשרוף את כל חפצי החולים לאחר שהבריאו ממחלתם, כדי שלא יגרמו להפצת המחלה. השאלה שעלה על שולחנם של גדולי הפוסקים היתה: האם מותר ליהודי זה לקחת עימו לבית החולים את התפילין, כדי להניחם בכל ימי שהותו שם, ואינו צריך לחשוש לשריפת התפילין על ידי הרופאים. או שמא עליו ללכת לשם ללא תפילין, וכך לא יוכל להניח תפילין כל ימי היותו בבית החולים – ובלבד שלא יגיעו תפילין לידי שריפה, חס ושלום!
שאלה זו נידונה באריכות ע"י הגאון רבי נחום ווינדפלד אב"ד דומברובא זצ"ל, מגדולי עמודי ההוראה בגאלציה (בספרו שו"ת חזון נחום סי' ו'), ושם הסיק לאיסור, שאסור ליהודי זה להביא עמו את תפיליו לבית החולים, שבזה גורם לשריפתן בעתיד. וכן נקט אחיו הצעיר ממנו, הגאון רבי דב בעריש ווידנפלד גאב"ד טשעבין בספרו שו"ת דובב מישרים (סי' צ"ט ). לעומתם חולקים ואומרים בעלי הוראה אחרים באותו דור, ובהם הגאון בעל אמרי דוד מסטניסלב: מוטב ידחה הלאו של "לא תעשון כן לה' אלקיכם" על ידי שריפה אפשרית של התפילין, ולא יתבטל יהודי זה מהנחת תפילין.
ליבו הטהור לא עמד בפני חילול התפילין
בהקשר לנידון זה, מסופר על הגאון בעל החזון נחום סיפור נורא על חרדתו מפני ביזיון הקודש: בשלהי שנת תרצ"ט בחודש אלול, עם כניסת גייסותיו של הצורר הנאצי לפולין וגאליציה, היתה העיר דומברובא מן הקהילות הראשונות שנפלו בידי הצר.
ברגע האחרון הצליח בחסדי ה' רבי נחום להימלט מידיהם, לעבר הגבול הרוסי שחצה את העיר שינווא. כשבידו מקלו ותרמילו בלבד. כאשר עבר את הגבול, תפסו אותו חיילי המשמר הגרמני, וערכו חיפוש בכליו. כאשר מצאו בין השאר את התפילין שלו, ניתצה בהם חמת טירוף כדרכם, והשליכו אותו לארץ.
רבי נחום לא נבהל: הוא גחן אל פני הקרקע והגביה את התפילין, הקריב את הטוטפות לשפתותיו ונשקם באהבה. חטפו שנית הרוצחים את התפילין וזרקוהו בבזיון לארץ, וכן בפעם השלישית, עד כי איימו עליו בכלי נשק שלא ירימם. בזיון הקודש נגע לליבו, חיוור כסיד, עמד רבי נחום ליד תפיליו ומיאן להיפרד מהם, אך אלו גירשוהו מן המקום בכח אל מעבר לגבול הרוסי. בצעדים כושלים הספיק להיכנס בעיבורה של שינווא, התדפק על דלת הבית היהודי הראשון שמצא, ותיכף בהיכנסו נפל ארצה ומת, והשיב את נשמתו ליוצרו!
ליבו הטהור לא עמד בפני חילול התפילין הקדושות בידי טמאים!
היה זה ביום ב' לחודש כסלו שנת ת"ש. ביגון ובכאב ליוו יהודי שינווא את רבי נחום לבית עולמו.
בטוחני שלא היו חולקים על דבריו באותו עניין!
שנים רבות לאחר מכן, בירושלים, כשנפגש גאב"ד טשעבין הגאון רבי דוב בעריש ווידנפלד עם הגאון רבי משולם ראטה גאב"ד טשערנאביץ, תוך כדי שיחה דיברו בענין הנידון הנ"ל של הנחת תפילין בבית חולים שבו המנהג לשרוף את חפצי החולים. הזכיר רבי משולם את דעות המתירים. אמר לו הגאון מטשעבין: "אילו הרגישו החולקים כיצד אחי, רבי נחום, נחרד מביזיון הקודש כשזרקו התפילין, עד לכלות הנפש, עד שלא היה מסוגל לחיות עוד – בטוחני שלא היו חולקים על דבריו באותו עניין!"