עמוד היומי עם גישמאק: ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת
במשנה מבואר שמותר למלא בשבת את הקיתון ולתת אותם תחת הכר או הכסת. בגמרא הובאו דברי שמואל שמותר להטמין את הצונן בשבת לשמור על צינתו, ולא גזרו חכמים שמא יבואו על ידי כך לידי הטמנת חמין, והקשה רב יוסף מה חידוש השמיע לנו שמואל בזה, והרי פשוט שזו כוונת משנתנו, בהטמנת קיתון תחת הכר או הכסת, והכוונה להטמנת מים צוננים. ותירץ אביי שמהמשנה אין ללמוד להתיר להטמין אפילו דבר שדרכו להטמין, וחידוש זה השמיענו שמואל. מסוגיא זו למדו הפוסקים לענין הטמנת בקבוק גומי חם [ווארם-פלאש], וכמו שיבואר.
בשו"ע (או"ח סי' רנז ס"ה) פסק, שאם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת, מותר להטמינו בדבר שאינו מוסיף הבל. ונחלקו הראשונים מדוע אם פינה ממיחם למיחם מותר. דעת רש"י (לעיל נא. ד"ה אבל מפנה) שמאחר וגילה דעתו שברצונו לקרר את המאכל לא יבא להרתיחו. ודעת הרמב"ם (שבת פ"ד ה"ה) משום שדבר הנמצא בכלי שני נידון כצונן, ומותר להטמינו. וכתב השער הציון (סק"ל) שהעיקר להלכה כדעת הרמב"ם, ולכן אפילו אם העבירו לכלי אחר מחמת טעם אחר, ולא גילה בדעתו שרוצה לקררו, מותר להטמינו, וכן פסקו החזון איש (או"ח סי' לז ס"ק לב ד"ה נא) ורוב האחרונים.
והנה מצוי בקבוק גומי הנועד לחימום הגוף, שממלאים אותו מים רותחים ומניחים אותו בצד הגוף. ולפעמים מניחים אותו תחת הכרים והכסתות, כדי לחמם את המיטה, וכן כדי שישמר חום המים יותר טוב. וכתב חתן המחבר בנטיעה של שמחה (סי' י) שלפי דברי הרמב"ם יש להתיר להניחו בשבת תחת הכרים והכסתות, ואע"פ שניכר שמה שפינהו לבקבוק גומי אינו מחמת שרוצה לקררו, אין איסור של טומן בשבת בדבר המוסיף הבל, מאחר והוא בפועל כלי שני, הוא בכלל ההיתר של הטמנת צונן. ואף שלדעת רש"י יש לחשוש בזה להטמנה כיון שבזה אין כוונתו לקרר המים אלא אדרבה לשמור חומם, מכל מקום לדעת הרמב"ם מותר כיון שכלי שני הוא, ודעת רוב הפוסקים כרמב"ם. וכן כתב בהלכות שבת בשבת (פ"ה הטמנה סל"א) להתיר כיון שלדעת המשנ"ב יש לסמוך על דעת הרמב"ם בזה גם לקולא. וכן פסק להקל בשמירת שבת כהלכתה (מהדו"ח פ"א ספ"ד).
ובתורת שבת (סי' רנז סק"א) דן אם אחר שהכניסו מים רותחים בבקבוק-חם מותר להטמינו בתוך המיטה בין הכרים והכסתות כדי לחמם אותה. והביא שיש שהתירו גם בזה, כיון שאין כוונתו לצורך הדבר המוטמן שיעמוד בחמימותו, אלא לצורך המיטה, ולא גזרו על הטמנה אלא כשהיא לצורך הדבר המוטמן, וצירף המיקל לזה שהכל חולים אצל צינה, אלא שכתב שטוב להחמיר לתת אותה לתוך המיטה לפני שבת, ואם לא נתן קודם שבת ובא ליתנו בשבת לא הפסיד. וכתב התורת שבת שאין נראה להתיר בזה, שבכל ענין שייכת הגזירה שמא ירתיח, ואין להתיר משום שכוונתו בהטמנה היא לצורך המיטה ולא לצורך הדבר המוטמן, שמכל מקום הוא רוצה שיהיה הדבר המוטמן רותח קודם שיכניסו למיטה, ויש לחשוש שיבוא להרתיחו, והרי הוא בכלל גזירת הטמנה. ועוד יש לאסור משום שאף כאן יש כוונה גם לצורך הדבר המוטמן, שרוצה שישאר הבקבוק בחומו ויוכל לחמם בו מיטה זו, ולפעמים ירצה אף לחמם מיטות אחרות אחר כך.
והביא ראיה לאיסור מסוגייתנו, שלכאורה אם היה היתר להטמין את החמין בין הכרים והכסתות כדי לחממם, היה אפשר לפרש כן כוונת משנתנו שהתירה ליתן את הקיתון תחת הכר והכסת, ואין צריך לפרשה במים צוננים אלא יש לפרשה בחמין שמטמינם לצורך חימום המיטה ולא לשמירת החום עצמו. ואם כן קשה מה הקשה רב יוסף על שמואל שדינו בהיתר הטמנת צונן מבואר כבר במשנה, והרי אפשר לפרש שהמשנה מדברת בהטמנת חמין לצורך המיטה, ואין ללמוד ממנה היתר בהטמנת צונן לצורך עצמם. אלא על כרחך יש איסור גם בהטמנת חמין לצורך המיטה.
אמנם במקום שהחמין שבבקבוק לא התחממו בו אלא פינן ממיחם אחר לתוכו, אין בהם עוד איסור הטמנה וכדברי הפוסקים הנ"ל. ומכל מקום חשש בזה התורת שבת משום שצריך להבריג את פקק הבקבוק בשבת, ולדעתו יש איסור בהברגת פקק [וראה מה שנתבאר לעיל (מז.) לענין הברגת מכסי כלים בשבת].
(מתיבתא – פניני הלכה)