דקה מתוקה על העמוד היומי: טבעת
סיפר הג"ר ר' מרדכי מילר זצ"ל: מעשה זו שמעתי מזקן תלמיד חכם מתלמידי הגה"ק בעל קדושת יו"ט זי"ע מסיגעט. לפני שנים לא היתה קיימת על יד הישיבה אכסניא למגורי התלמידים כמו בזמנים אלו, ובחור אשר בא ללמוד בישיבה הוצרך לדאוג לבית אכסניא מאשר מצא בעצמו. בגורלו של הזקן המספר דנן עלה להתאכסן בבית דירתו של הגאון רבי יהודה מאדערן זצ"ל בעל פרי העץ, אחד מתלמידיו החשובים של מרן החתם סופר.
[אוסיף כאן סיפור נחמד על הגאון רבי יהודה מאדערן, שמובא בספרו פרי העץ בהקדמה: "פעם אחת שבת הרה"ק נר ישראל מו"ה מנחם מנדיל זצוק"ל מוויזניצא בק"ק ווישיווא לשבת קודש, ובאו אז גדולי הדור לכבודו, ובתוך הבאים הגה"ק מו"ה יודא מאדערן ז"ל. הגה"ק ר' מנדיל מדעש בירך בלילה ברכת הזימון, ובשבת קודש בצהריים נסתפק הרמ"מ מה לעשות, האם לכבד את הג"מ יודא שהוא גדול ועשיר, או הג"מ רא"ל בעל המחבר ספר 'קול אריה' שהוא גדול ורב. כאשר הציע ספיקתו, נענה ר' יודא ואמר: 'כשהוא שבע (עשיר) מברך, כשהוא רעב (רב) לא כל שכן' (ברכות לה:) ? ובירך הגאון רא"ל"].
אותו תלמיד רבי יהודה מאדערן זצ"ל, היה גאון ולמדן מופלג, אך לא עלה בידו לכהן ברבנות. הסיבה היתה, כי כידוע ומפורסם אשר פעם ביקשו תלמידי מרן החתם סופר זי"ע מרבם הקדוש שרצונם לזכות לגילוי אליהו הנביא זכור לטוב, והבטיח להם.
באחד השיעורים יצא הרב ונכנס יהודי קרוע ובלוע. התלמידים אשר נוכחו בחדר נחלקו לשלשה כיתות, כת אחת שצחקו ממנו, שניה שנתנו לו שלום עליכם, וכת שלישית אשר לא עשו דבר, כלומר לא צחקו ולא בירכוהו לשלום.
כאשר עזב העני את החדר, נכנס החתם סופר וגילה לפניהם מי היה העני, אליהו הנביא זכור לטוב. והפטיר: אותן שבירכוהו בשלום עליכם, יזכו להיות רבנים ומורי הוראה בישראל. אותן שלא נתנו לו שלום אבל לא צחקו, אף אם יהיו תלמידי חכמים מובהקים, לא יעלה בידם לשבת על כס הרבנות בישראל. והכת השלישית אשר שחקו על העני, יטו מהדרך הישרה רח"ל. כמובן דבריו של מרן החתם סופר זיע"א עשו רושם ונתקיימו במלואן. רבי יהודא מאדערן היה מהכת השני' אשר לא צחקו מהעני אבל גם לא ברכוהו לשלום.
ובכן סיפר הזקן הנזכר: באחד הלילות, כאשר הבחורים היו באכסנייתם, וגם הוא היה שם, התעורר ויכוח בין התלמידים אודות חסידים ואדמורי"ם, כשכל אחד מהלל ומשבח את רבו, ואילו כלפי רבו של השני הטיח דברי גנאי ועלבון.
כה המשיכו להתווכח זמן רב. בתוך הויכוח הסוער, נכנס בעל האכסניא הגאון רבי יהודא מאדערן זצ"ל, וכששמע את ויכוחם החריף, ומצחוקם של האחד על רבו של השני, אחז בשערות זקנו, והרים קולו לאמר: בחורים, רק מרבנים לא תעשו שחוק!
והמשיך: הלא ידעתם שאני אינני מכת החסידים, רק הנני תלמיד החתם סופר זיע"א, ועל כן אספר לכם מעשה:
לפני כמה זמן, בא אלי לבקרני אחד החברים אשר למד עמי יחד בישיבת מרן החתם סופר זיע"א, והוא היה אז מהכת אשר צחקה מהעני ההוא, ובראותי אותו עם פנים מגולחות למשעי, על אצבעו ענד טבעת, ועוד דברים כאלה, עד שכמעט לא היה לו צורת ישראל.
אחזתני פלצות, כי הכרתי אותו היטב, הוא היה בחור טוב מוצלח ונחמד ולמד בחשק רב. הוריו היו יראים ושלמים ותמהתי. איך יתכן שבחור כזה ילך ויתדרדר מדחי אל דחי בצורה כה מבהילה?
כאשר נכנס אלי לא נישק המזוזה. כבדתיו בטעימה ולא בירך, והיה נראה כפורק עול לגמרי וחשבתי היתכן?
בתוך הדברים שהחלפתי עמו שאלתיו לפשר היותו כאן, והשיב לי: שמע יקירי, אני כבר שבעתי כל תענוגי העולם הזה, ועתה רוצה אני לראות מחזה נוסף, אשר מימי לא ראיתיו. והוא, אשר שמעתי שהחסידים בודים מלבם שרבי מאיר מפרעמשילאן רואה ומכיר עבירות של כל אחד ואחד. ואני איני מאמין שאדם יוכל לדעת צפונות חבירו, ועל כן החלטתי לבא בעצמי לחזות בזה.
עניתי לו, המשיך רבי יהודא זצ"ל, שאם כן, גם אני מעונין לדעת מה האמת בזה, ועל כן אבקשך שבשובך ממנו, תסור שוב אלי ותספר לי מה ראית. ביודעי שהבטחתו בפיו אינה כלום, בקשתיו שיתן לי תקיעת ידו לכך. ידעתי גם זאת שגם תקיעת כפו אינה שוה דבר, בכל זאת חשבתי, שאם השפעת רבי מאיר מפרעמישלאן תעשה עליו רושם, בטח יקיים את התקיעת כף ממילא.
וכך הוה, אחרי זמן רב שחיכיתי שישוב, בא בחזרה. כאשר אך ראיתיו בא מרחוק, שיערתי בלבי שודאי עשה הצדיק עליו רושם, ופעל אצלו דבר מה, שבא לקיים תקיעת כפו. כאשר נכנס אלי, כבר היו התנהגויותיו אחרות מבעבר, הפעם נשק מזוזת פתחי, וכאשר כיבדתיו בירך בכונה, ממש נהפך לאיש אחר. על כן סיים הגאון רבי יהודא זצ"ל, אבקשכם בחורים יקרים, מרבי וצדיק אל תצחקו".
(דברים ערבים – אוצרות הסופר, ט"ז, עמוד ע"ו, מפי הג"ר רבי מרדכי מילר זצ"ל)