השבוע למדנו ב'עמוד היומי': אמר רבי אסור להטמין את הצונן, והתניא רבי התיר להטמין את הצונן, לא קשיא הא מקמיה דלישמעיה מרבי ישמעאל ברבי יוסי הא לבתר דלישמעיה, כי הא דיתיב רבי ואמר אסור להטמין את הצונן, אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא התיר להטמין את הצונן, אמר כבר הורה זקן. אמר רב פפא בא וראה כמה מחבבין זה את זה, שאילו רבי יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני רבי, דהא רבי ישמעאל ברבי יוסי דממלא מקום אבותיו הוה וכפוף ויושב לפני רבי, וקאמר כבר הורה זקן.
הגמרא מזכירה כאן לשבח את מעלתם של תלמידי החכמים, שמחבבים זה את זה, ולכאורה הכוונה היא, לדבריו של רבי יהודה הנשיא, שאע"פ שרבי יוסי היה כפוף לו, מ"מ קיבל רבי את הוראתו של רבי יוסי ופסק כמותו, ושינה ממה שהורה קודם לכן. אך צריך ביאור לשון הגמרא "כמה מחבבין זה את זה", בלשון רבים, שמשמעותו לכאורה היא שגם רבי יוסי חיבב את רבי יהודה הנשיא, והיכן מצינו כן.
וצריך לבאר, שהכוונה היא לחלק הראשון של דברי רב פפא, שהזכיר שאם היה רבי יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני רבי יהודה הנשיא, ומכאן רואים שאף הוא חיבב את רבי יהודה הנשיא והעריך את תורתו.
אולם יש להבין, מדוע אכן חזר בו רבי יהודה הנשיא כאשר שמע שרבי יוסי הורה אחרת ממנו. רש"י מבאר שרבי יוסי היה רבו של רבינו הקדוש, וגדול ממנו בתורה, ומה שהיה יושב כפוף לפניו הוא רק מפני כבודו של רבי שהיה נשיא, ולכן לא היה מורה רבי יוסי הוראה בפניו. לפי זה, מובן מדוע חזר בו רבי כששמע את הוראת רבי יוסי. אך לכאורה לא מובן א"כ מה הראיה שרבי חיבב את רבי יוסי, הרי מן הדין היה עליו לחזור בו כאשר שמע שרבו הגדול ממנו סובר אחרת.
ואכן, רש"י מזכיר את דבריו של רבי על רבי יוסי "כבר הורה זקן", ומבאר את כוונת הדברים "גידלו ונישאו עליו", ומפרש המהרש"א כאן, שאמנם מובן שהיה רבינו הקדוש צריך לחזור בו כששמע את הוראת רבי יוסי, אך יכל רבינו הקדוש לחזור בו מגוף הדין, ולומר שאין הדין כן, בלי לפרט מאיזה טעם, וכך יוכל לשמור על כבודו שהוא כבוד הנשיאות. אך רבי הורה ואמר בפירוש שהוא חוזר בו רק מפני שרבי יוסי אמר אחרת, ורבי יוסי הוא בר סמכא יותר ממנו, וכלשונו "כבר הורה זקן", דהיינו הוראתי הקודמת בטלה מטעם זה, שאין מקום להורות ולדון בדבר זה, אחר שכבר הורה החכם הגדול בענין זה. ומכך לומדים אנו שרבי חיבב והוקיר את תורתו של רבי יוסי.
אך דעת התוס' כאן בשם רבינו תם, שאמנם בתחילה היה רבי תלמידו של רבי יוסי, אבל לאחר מכן כשנעשה רבי יהודה נשיא וראש הישיבה, היו החכמים יושבים לפניו, ומחמת כן היו שמועותיו מחודדות יותר, ונעשה בעל מעלה יותר מרבי יוסי. ולדעתם, זהו הטעם לכך שהיה רבי יוסי יושב כפוף לפני רבינו הקדוש, כי אכן לרבי היתה יותר גדלות בתורה, ובסוף ימיו של רבי יוסי, מן הדין היה על רבי יוסי להיות יושב כפוף לפני רבי.
לפי זה, תמוה ביותר מדוע חזר בו רבי יהודה הנשיא כאשר שמע שרבי יוסי סובר אחרת, הרי רבי היה חכם גדול יתר, ואין לו לחזור בדעתו מחמת מה שאמר רבי יוסי. ואמנם היה אפשר לפרש שלכן למדו חז"ל מכאן שחיבב את דברי רבי יוסי, אך כמובן הדבר תמוה, וכי משוא פנים יש בדבר, וכי משום חביבותו של רבי יוסי יפסוק רבי כמוהו ויבטל את דעתו הרחבה יותר.
זאת ועוד, לפי דברי התוס' תמוה כיצד למדו מכאן בגמרא "שמחבבין זה את זה", בלשון רבים, בשלמא על רבי ניתן לומר שמוכח שהוא חיבב את דברי רבי יוסי ממה שחזר בו. אבל איך אפשר ללמוד ממעשה זה שרבי יוסי חיבב ביותר את רבי. וממה שהיה כפוף ויושב לפני רבי אין ראיה שחיבב את רבי, שהרי לפי דברי התוס' מן הדין היה על רבי יוסי לעשות כן, כיון שנעשה רבי חכם גדול יותר ממנו.
יש לבאר את הדברים כך, אמנם התוס' מבארים שרבי נעשה חכם גדול יותר, אך הם מבארים את טעם הדבר משום שנעשה ראש ישיבה והוו שכיחי רבנן גביה ומחדדן שמעתיה. נמצא שמצד השכל ורוחב הדעת והסברא, היה רבי יוסי גדול יותר מרבי, אבל מעלתו של רבי וכח ההכרעה שלו שהיה גדול יותר, נוצר דווקא בגלל שישב בראשות הישיבה, ועי"ז ישבו לפניו תמיד גדולי החכמים, והוא שמע את דברי כולם, ונשא ונתן לברר את הדעות השונות, ועי"ז נתחכם יותר וקיבל את כח ההכרעה וההבחנה כיצד לפסוק ולהוציא סולת נקיה.
לפי זה נוכל להבין, כי אמנם היתה לרבינו הקדוש חכמה יתרה מצד תכונה זו, אבל לרבי יוסי היה רוחב דעת וכח סברא עצמית מיוחד, שבזה היה גדול ביותר משאר החכמים, וכלשון רש"י במסכת סוכה (כו, א) שכותב על רבי יוסי שהוא היה החריף שבדורו. ובמעלה זו, היה רבי יוסי גדול יותר מרבי. ולכן אף לאחר שכבר פסק רבי את ההלכה לאיסור, היה רבי ישמעאל בן רבי יוסי יכול לומר לרבי את דעת אביו השונה מדעת רבי, ושמע רבי את דעת רבי יוסי, ואף ביטל את דעתו לאחר ששמע את דבריו. ואדרבה זוהי גדלותו המיוחדת של רבי, שלאחר שהיה שומע את כל הצדדים השונים של גדולי החכמים היה יכול להבחין ולהכריע מה נכון יותר להלכה.
ובזה מובן היטב, כי אמנם לרבי היתה מעלה יתרה על רבי יוסי, ומאידך לרבי יוסי היתה מעלה יתרה על רבי. והיה יכול רבי יוסי מכח מעלתו זו לישב בכבוד לפני רבי, ולשאת ולתת עמו בהלכה עד שיגיעו לידי הכרעה, אך לא עשה כן, אלא היה יושב כפוף לפני רבי, ונהג בו כבוד רב מטעם הכרתו במעלתו של רבי. וגם רבינו הקדוש יכל להכיר בערך עצמו מכח מעלתו היתרה לאחר שנתחכם יותר מכל חכמי דורו, ולא לבטל את עצמו לרבי יוסי. ובכל זאת, כששמע את דעת רבי יוסי וסבר שכך היא האמת, העלה על נס את מעלת רבי יוסי, באומרו "כבר הורה זקן".
***
עמוד זה, דף נ"א עמוד א' במסכת שבת, נלמד השבוע בסדר הלימוד "העמוד היומי" שנקבע על ידי "דרשו", ביום ראשון בשבוע, שהתאריך שלו הוא י"ח אייר, יום ל"ג בעומר. ידועים דברי הגמרא ביבמות (סב, ב) שתלמידי רבי עקיבא נפטרו משום שהיתה עליהם תביעה על כך שלא נהגו כבוד זה בזה כראוי. ויום זה, הוא היום שבו פסקו למות, ובא רבי עקיבא ללמד חמשה תלמידים אחרים, הנקראים בלשון הגמרא שם "רבותינו שבדרום", ובמדרש (בראשית רבה סא, ג) מבואר שהורה להם רבי עקיבא לנהוג כבוד זה בזה, ואמר להם, התלמידים הראשונים מתו מחמת פגם זה שהיה בהם, ועל כן אתם לא תעשו כמעשיהם. א"כ ליום זה יש שייכות מיוחדת ללימוד שיש בו חיבוב וכבוד זה לזה.
ולא עוד אלא, שמבואר בגמרא שם שאחד מאותם חמשה תלמידים אחרונים שלימד רבי עקיבא, והורה להם ללמוד בדרך של "נוהגים כבוד זה בזה", הוא רבי יוסי, המוזכר בגמרא כאן, כי אותו רבי יוסי היה רבו של רבינו הקדוש, והרב והתלמיד היו נוהגים כבוד זה בזה באופן מופלג, כפי מה שביארנו את דברי הגמרא כאן, א"כ כאן אנו רואים כיצד נהגו תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא, שהתחילו ללמוד אצלו ביום זה, ואיך היתה תורתם שלמדו ושלימדו לתלמידיהם תורה של "כבוד זה בזה" באופן מיוחד ביותר, כפי שמזכירה הגמרא.
ואגב, בזה נוכל להבין מה שנאמר על תלמידיו הראשונים של רבי עקיבא שהם "לא נהגו כבוד זה בזה", כי בפשטות הדברים תמוהים, איך יתכן שכ"כ הרבה גדולי תורה של אותו דור, תלמידיו של רבי עקיבא, לא נהגו כפי שהתורה מצווה. אמנם ההסבר הוא, שאין הכוונה שח"ו זלזלו זה בזה, אלא שלפי רום ערכם הגבוה, היה נדרש מהם להיות גבוהים יותר גם במדרגת הכבוד שהם חולקים זה לזה, וכשלא עשו כן, נתבעו על כך. וכאשר רואים אנו כאן איזה כבוד נהג רבי יוסי, אחד מאותם תלמידים אחרונים שהתחזקו לנהוג כבוד זה בזה, ואנו רואים שכל כך כיבד את תורתו של האחר, עד כדי שעם כל מעלותיו היה יושב כפוף לפני תלמידו רבינו הקדוש, וכמו שנתבאר, אנו מבינים שהתביעה כאן היא על דרגות מופלגות ביותר של כבוד, וכנראה דרגות כאלו נדרשו מתלמידי רבי עקיבא הראשונים, לפי רום מעלתם העצומה, ועל כן הסתלקו כולם כאשר לא נהגו כבוד זה בזה כפי מה שהיה ראוי להם לעשות.
בזה יובן לנו עוד דקדוק בדברי המדרש שהזכרנו, שם מוזכרים דבריו של רבי עקיבא לחמשת תלמידיו האחרונים לפני שהתחיל ללמדם תורה: "אמר להם, בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם". והדברים תמוהים, יכול הוא לצוותם ולהזהירם לכבד איש את רעהו, אבל מדוע הותר לו לתאר את הפגם שהיה בראשונים, האמנם אם רק יזהיר תלמידים מופלגים אלו שהתחילו עתה ללמוד אצלו לנהוג כבוד זה בזה לא יקבלו את דבריו כפשוטם וישמעו לו, וצריך הוא לאיים עליהם שאם לא תכבדו זה את זה תמותו ח"ו כשם שמתו התלמידים הראשונים. כמו כן יש להבין, אם אכן פטירת תלמידי רבי עקיבא הראשונים היא משום שלא כיבדו כראוי זה את זה, מדוע לא הוכיחם על כך, והניח להם למות בחטאם.
אך לפי האמור הדברים מובנים, אכן מדובר כאן על דרגות עילאיות של כבוד מופלג לזולת, כדרך שנהג רבי יוסי, שהיה יושב כפוף לפני תלמידו רבינו הקדוש, וכיבד מאוד את תורתו, ולא היו יכולים תלמידיו של רבי עקיבא להבין את הדברים מאליהם. גם אם הוא היה אומר להם לנהוג כבוד, עדיין הם לא היו סבורים שהם חייבים לכבד את תורת האחר עד כדי כך. מסתבר שגם מתלמידיו הראשונים דרש רבי עקיבא לכבד את חבריהם, והם עשו ככל יכולתם לפי הבנתם את חובתו, אבל לא חשבו שהם מחוייבים ביותר ממה שעשו, ולפיכך מתו, משום שהיה הדבר חסרון אצלם לפי רום מעלתם.
ועל כן, לאחר שכבר אירע הנורא מכל, נפטרו כל תלמידיו הראשונים של רבי עקיבא, והוא פשפש ולא מצא בהם כל חטא אחר, דבר זה הביא אותו למסקנה החד משמעית "הראשונים לא מתו אלא על שלא היו נוהגים כבוד זה בזה", לא נמצא בהם כל חטא אחר שהיה מסוגל לגרום עונש כל כך נוראי, ועל כן, בהכרח, יש ללמוד מכך, שלומדי תורה בדרגה כל כך גבוהה, כתורתו הנשגבה של רבי עקיבא, חייבים במידה גבוהה יותר של כבוד התורה זה לזה, ואין די במדרגת הכבוד שנהגו בה הראשונים.
לכן היה רבי עקיבא מוכרח לבאר לתלמידים האחרונים, את סיבת מותם של הראשונים, כדי שיבינו שאם ינהגו רק במעלתם המופלגת של הראשונים בנהיגת כבוד זה בזה, לא יהיה די בכך, כי לומדי תורתו של רבי עקיבא מחוייבים בדרגה גבוהה עוד יותר של כבוד זה לזה, ועליהם להתעלות עוד יותר כדי לזכות להיות ראויים לקבל תורה מפיו ולמוסרה לדורות הבאים.
כבר הזכרנו לפני חודשים אחדים מעל במה זו, את דברי רבותינו האחרונים, שכשר נלמד בגמרא מאורע או דבר ללא תכנון מראש, בדיוק ביום השייך לענין זה, הוא סימן ואות לכך שסדר לימוד זה רצוי לפני ה'. גם מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי זצ"ל, שהיה לו סדר לימוד קבוע לכל הש"ס במשך כל שנה, סיפר כי בכמה וכמה תאריכים במהלך השנה היה מזדמן לו לפי סדר לימודו הקבוע ללמוד ביום מסוים הלכה השייכת לאותו יום. והוא הביע קורת רוח מכך, שהדבר מראה שתוכנית לימוד זו רצויה בעיני השי"ת.
עתה זכינו ללמוד במסגרת העמוד היומי ביום ל"ג בעומר, את העמוד שיש בו שייכות לענינו של היום, ויכולים אנו לראות בכך סימן נוסף לכך שתוכנית לימוד זו מקובלת ורצויה בשמים. וכמובן הדבר יכול לחזק אותנו להמשיך את לימוד "העמוד היומי" בקביעות, כפי הסדר שנקבע בברכת גדולי ומאורי הדור שליט"א.