עמוד היומי עם גישמאק: לוכחינהו מר, א"ל לא מקבלי מינאי
האם חייב אדם להוציא ממון כדי להפריש את חברו מעון, וכדי לקיים מצוות הוכח תוכיח עמיתך, לדוגמא מעשה שהיה בראובן שעמד לשאת אשה נכריה, וחבריו ניסו להניאו מכך, ולא עלתה בידם, בא חברו שמעון וכלא את ראובן בחדר ביום שהיה מיועד לנשואים עד למחרת, בינתיים הכלה הנכריה המתינה עד בוש, למחרת השתחרר מכלאו, הוא התקשר לנכריה והתנצל, אך היא קללתו בקללות נמרצות והטיחה דברים קשים נגד עם ישראל כולו, ברגע זה התפקח ראובן משכרותו והתחיל להבין לאיזה אסון היה נכנס, ובשמחה רבה עזבה לנפשה, וחזר בתשובה. חבר זה שכלאו סיכן את עצמו כי היה עלול להכלא בעצמו, ולהקנס בממון רב. האם התורה חייבה לעשות זאת?
תשובה. נאמר במנחת חינוך (מצוה רלט): נראה לי שחוץ ממצות תוכחה, מתחייב עוד בלא תעשה, דלא תעמוד על דם רעך, דלא גרע [החוטא] מטובע בנהר, דעובר על לא תעמוד, וגם [עובר על מצות] והשבותו לו, לרבות אבידת גופו, על אחת כמה וכמה דאם יכול להצילו מעבירה דהוא אבידת נפשו וגופו ר"ל, בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו, עכ"ל.
לאור דברי רבנו המנחת חינוך יוצא שיש מקום לחייב את מי שבידו להוכיח, להוציא ממון רב להפריש את חברו מחטא, שהרי על לאו של לא תעמוד על דם רעך סוברים הרבה מרבותינו שחייב אדם לבזבז כל נכסיו כדי להציל. וכתב החפץ חיים (אהבת חסד פרק כ ס"ב) שמדברי בן פטורא ורבי עקיבא יש ללמוד כך שחייב אדם לתת ממונו כדי להציל את חברו העומד למות, אלא שרבי עקיבא דורש "חייך קודמים", אבל כשהוא לא ימות חייב לתת ממונו כדי להציל את חבירו, שהרי המים במדבר שוים כל הון דעלמא, ופטור מליתנם לחבירו רק בגלל שאם יתן הוא עצמו ימות.
אך ברמ"א (יו"ד סימן שלד סעיף מח) כתב: אעפ"י שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון, מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, שיש לחוש שיהיו עומדים על גופנו ומאודנו, עכ"ל. ולכאורה יש לשאול מה ישיב הרמ"א על סברת המנחת חינוך?
והנה מקור הרמ"א הוא ממהר"י וייל (תשובה קנז) וז"ל: מה שכתב מר אהא שאמרו רבותינו במסכת שבת דף נד ע"ב 'כל שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס באותו עון', ושאלת איך אנו יוצאים ידי חובותינו שאין אנו מוחים וכו', ומה שכתבת האם חייב אדם להוציא ממון על זה [למחות בעוברי עבירה] נראה דאינו חייב, וראייה מדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עג) דילפינן מלא תעמוד על דם רעך, שחייב להציל חברו, ומקשה תלמודא הא מהכא נפקא? מהתם נפקא, אבידת גופו מנין, תלמוד לומר והשבותו לו, ומשני אי מהתם הוי אמינא הני מילי בנפשיה, אבל למטרח ואגוריה לא, קמ"ל. אלמא אי ליכא קרא יתירה לא הוי אמרינן שמחויב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו, וכל שכן הכא גבי עשה דתוכיח דאין חייב להוציא ממון. ועוד וכו', עכ"ל.
מבואר שהמהר"י וייל דייק מאותה סוגיא במסכת סנהדרין לפטור מלהוציא ממון כדי להציל את חברו מאיסור, ודייק שדוקא להציל ממות חידשה התורה שחייב אדם להוציא ממונו אבל לא להצילו מחטא.
אך נראה שבנוגע למי שרוצה לשאת נכריה מצוה רבה להסתכן בהפסד ממון, וגם בדברים חמורים מכך, שהרי הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, כמבואר במסכת סנהדרין (דף פא ע"ב) במעשה עם פנחס, והרי שם נכנס פנחס לסכנה גדולה, כי אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס היה פטור. והרי היה נשיא וכל בני שבטו עמדו לעזרתו, כמפורש בסנהדרין (שם), כך גם בשאלתנו קנאים מסתכנים ומפרישים אותו.
(חשוקי חמד)