השבוע למדנו בעמוד היומי: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה יוצאה ברצועה שבין קרניה וכו' תנא, לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו.
כ"ק מרן האדמו"ר מביאלה, הגאון הצדיק רבינו בצלאל שמחה מנחם בן ציון רבינוביץ זצוק"ל, בעל ה"מבשר טוב", שנסתלק מעמנו לפני שבועות ספורים, מבאר (בספרו עה"ת, פר' ויגש, מאמר "עוד יוסף חי") את דברי הגמרא, ואת מה שיש לנו ללמוד מהם לחיי המעשה.
הוא מביא תחילה את מה שמצינו שזקני בית דין אומרים בעריפת העגלה "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". הגמרא (סוטה לח, ב) אומרת, שאין הכוונה להריגה כפשוטו, כי לא היה עולה על הדעת שזקני בי"ד שופכי דמים הם, אלא הם אומרים שלא בא לידם ופטרוהו בלא מזון ובלא ללוות אותו. ומכך לומד כ"ק האדמו"ר מביאלה זצ"ל, שלא רק הורג בידיים נקרא רוצח, אלא אף מי שיש בידו למנוע את הרציחה ואינו מונע אותה, גם הוא בכלל רוצח.
וטעם הדבר הוא מבאר, שאם יש בכוחו של אדם להשפיע שלא יארע דבר שלילי מסויים, מחובתו לעשות את כל מה שביכולתו כדי למנוע את אותו הנזק. ולכן, אם הוא נמנע ואינו עושה בכל כוחותיו למנוע את הדבר, אם לבסוף אירע הדבר הוא נקרא על שמו, ומה שנמנע ממעשה חיובי במצב כזה, אף אם הוא רק בשב ואל תעשה, נחשב עי"ז כשופך דמים בידיים רח"ל, כיון שהיה יכול למנוע את הדבר, והדבר אירע רק משום שהוא לא מנע זאת, והיה עליו למנוע זאת, א"כ התביעה היא עליו. ומכאן הוא לומד עד כמה גדולה האחריות המוטלת על האדם, לא רק על מעשיו שלו, אלא גם על מעשי בני ביתו, שהוא צריך לחנך את בניו בדרך הישר, ואחריות מעשיהם מוטלת על כתפיו.
ועל פי דברי הגמרא בסוגייתנו הוא מוסיף, שהדברים אמורים לא רק בבית דין ובמי שיש לו תפקיד מסויים, אלא בכל מי שבידו למחות, כל מי שיכול להשפיע טובה ותועלת על סביבתו, ולמנוע מן החטא, הוא מחוייב בכך, ואחריותו היא לדאוג לכך.
ועל כך הוא מציין את דברי הרמח"ל הידועים בתחילת ספר מסילת ישרים (פרק א) שכתב וז"ל "ואם תעמיק עוד בענין, תראה כי העולם נברא לשימוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו עכ"ל".
בזה מבאר האדמו"ר זצוק"ל את דברי הגמרא במסכת יבמות (טז, א) המזכירה את הויכוח בין בית שמאי לבית הלל בדין צרת הבת, האם היא מותרת או אסורה. שם מספרת הגמרא כי רבי עקיבא נפגש עם רבי יונתן בן הרכינס, וכשראה אותו רבי יונתן אמר לו "אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, אשריך שזכית לשם…". ולכאורה תמוה מה בכך ששמו של רבי עקיבא מפורסם, ומה רצה רבי יונתן לומר לו בכך, ואיזו מעלתו יש בכך ששמו של רבי עקיבא מפורסם בעולם.
אך הביאור הוא, כי אם שמו של רבי עקיבא מפורסם בכל העולם, א"כ כח השפעתו יכול להועיל להרבה מאוד בני אדם, וזה מראה את התפקיד המוטל עליו, כי בכל מעשה או אי מעשה שלו, הוא יכול להשפיע על התנהגות של רבים מאוד מעם ישראל, ומעשיו כאן משפיעים לטוב או למוטב על כל העולם.
ישנם אנשים שלא נתברכו בלשון לימודים, אין בידם לצאת החוצה ולדבר עם הבריות ולהשפיע לעסוק בתורה, וחוששים הם כי אם יעשו כן יאבדו את זמנם לריק, יתבטלו מהתורה, ולא יהיו דבריהם יוצאים מן הלב, וממילא לא יכנסו בלבבות השומעים. אמנם, מביא על כך כ"ק האדמו"ר מביאלה זצוק"ל, את דברי החוזה מלובלין זצ"ל, שיכול להיות מצב שבו אדם יושב בביתו, בד' אמותיו, ללא כל משרה שהיא, והוא יושב ולומד תורה לעצמו לשם שמים, בשקידה ובעמל ועיון להבין את דברי התורה, לימוד זה משפיע גם על כל סביבתו, וגורם להשפיע קדושה וברכה בעולם.
מקור לדברים אלו, מביא כ"ק האדמו"ר זצ"ל מדברי הגמרא להלן, הנלמדים אף הם בסדר לימוד "העמוד היומי" בשבוע זה.
הגמרא להלן (נו, ב) אומרת: "אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי. במתניתא תנא, אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב אחד בבית אל ואחד בדן נבנה צריף אחד, וזהו איטליה של יון".
רש"י שם מפרש, שעל הקנה שנעץ גבריאל המלאך בים נדבקו במשך השנים טיט ורפש וחול היוצאים מהתנפצות הגלים, ולאט לאט הוא הלך וגדל, עד שנעשה ממנו שטח אדמה גדול. ולאחר מכן, בזמן שהעמיד ירבעם בן נבט את עגלי הזהב, נבנה על שטח זה צריף, דהיינו כוך קטן של ציידים, העשוי מקנים ומענפי עץ הערבה, ולאחר מכן נוספו שם עוד בתים, והמשיכה האדמה להתרחב, עד שנבנה עליו העיר איטליה שהיתה של היוונים, ולאחר מכן כבשו אותה הרומאים, ושם נעשה הכרך הגדול של מלכות רומי הרשעה.
ומבאר כ"ק האדמו"ר מביאלה זצוק"ל את משמעות הדברים:
לפי האמת, לכרך של רומי ולאיטליה של יון אין כלל מקום בעולם, כי כרך גדול של רומי הוא בירת השלטון המיצר לישראל, ואיטליה של יוון מייצגת את השיטה והתרבות של מלכות יון, שעליה אמרו חז"ל שהחשיכה עיניהם של ישראל. ואם היה העולם נקי מעבירות, ולא היה חטא בישראל, לא היה לרשעים אלו שום מקום בעולם, ורק בגלל השפעת החטא של החשובים שבישראל, בעת שנשא שלמה את בת פרעה, נוצרה מציאות כזאת בעולם שיהיה לרשעי האומות אחיזה ויסוד, ויוכלו לשלוט בעולם ולפגוע בישראל. כי כשנהגו הגדולים והחשובים שבישראל שלא כראוי, נוצרה וניתנה האפשרות להעמיד בעולם מלכות שתילחם בישראל. וכשגרם ירבעם שיעבדו לעגלי הזהב, ההתרחבה ביותר אפשרות זו.
ומכך הוא מוציא להלכה ולמעשה את הלימוד עבורנו, שעל כל אדם להביא בחשבון את משמעות מעשיו, שיש להם פירות ופירי פירות, למשך דורות רבים, גם אחרי שיסתלק מהעולם, הן לטובה, שאם ישפיע טוב הרי יזקפו לזכותו כל התוצאות הטובות שיצאו מכח החיזוק וההתעלות שישפיע על סביבתו. והן לרע חלילה, שאם יהיה ממנו דוגמא שלילית על אלו המושפעים ממנו, ייזקפו לחובתו כל התוצאות של מעשיו, אף לאחר שנים ודורות רבים.
בכך הוא מבאר את לשון המשנה במס' אבות (פ"ג מ"א) "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", וכבר עמדו רבים על משמעות הלשון, מהו הכפל "דין וחשבון", אמנם על פי האמור הוא מבאר, שהדין הוא על עצם מה שעשה האדם, הן במצוות והן בעבירות, ואילו ה"חשבון", הוא מה שמחשבים והולכים את כל הדברים החיוביים והשליליים שנגרמו וייגרמו מחמת מעשיו, ואף על כך דנים את האדם לעתיד לבוא.
מוסיף האדמו"ר זצ"ל ומבאר, שכל העבודה הנשגבה של אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, שעבדו את ה' באמונה ובמסירות בכל הכוחות, לא היתה לצורך עצמם ולתיקון נפשם, כי הם כבר היו זכים וטהורים בכל מעשיהם, אלא המאמץ הרב שהשקיעו היה לצורך הדורות הבאים אחריהם, שיוכל כל אדם להיות קרוב יותר לעבודת ה', ובמעט יגיעה יוכל להשיג את התכלית.
ואף עבודת כל גדולי וצדיקי הדורות מאז ועד הדורות האחרונים, היתה לשם כך, הם התאמצו ועבדו את ה' בכל כוחותיהם, לא כדי לתקן את עצמם, כי לזה לא היו צריכים יגיעה רבה כל כך, אלא עבודתם היתה כדי להשפיע קדושה וטהרה בעולם, ולהועיל להרחיק את רוח הטומאה מהעולם. ועל ידי עבודתם הנקיה, נעשו הדורות המאוחרים קרובים יותר אל השי"ת, והם יכולים לעבוד אותו בלב שלם, ולעמוד איתן בנסיונות החיים.
ומסיים בדברי חיזוק ומרפא לנפש, האדם עלול לטעות אחר היצר, ולחשוב שבדורנו אין לנו את הכוחות להתעלות ברוחניות ולהחזיק איתנים בעבודת ה', ומחשבות אלו גורמות לאדם לדשדש ולהישאר במושגים ומדרגות נמוכות, וממיתות אצלו את השאיפות לעלייה אמיתית. אך האמת היא, שעומדת לזכותנו העבודה של האבות הקדושים, ושל גדולי כל הדורות עד דורנו האחרון, שבמעשיהם השפיעו הרבה טהרה וקדושה לעולם, והשפעתם ניכרת אף לדורות הבאים. ולכן כל אחד מישראל, גם בדורנו זה, יכול לצעוד בדרך הישר, ולסמוך על הצידה לדרך שיש בידינו מרועי ישראל בכל הדורות, ומי שיעשה את המעט שידו וטבעו משיגים, יראה ברכה מרובה ושפעת הצלחה למעלה מדרך הטבע, כנגד כל הקשיים והנסיונות.
הדברים נוגעים לכל דבר ודבר מתחומי החיים, ולכל פעולה שהאדם עושה. אך במסגרת דברינו ללומדי ומשתתפי תוכנית "העמוד היומי", נציין את השייכות של הדברים ללימוד זה.
ממקומות רבים זורמות אלינו תגובות שמחות על הסיפוק האדיר מהלימוד במסגרת תוכנית זו. הן תגובות של יחיד שקבע לעצמו לימוד כזה מידי יום, והן תגובות של ציבורים שקבעו לעצמם קביעות לימוד כזו, למשך זמן מסויים בכל יום. הצד השוה שבהם, הוא ההרגשה העילאית של "קובץ על יד ירבה", הם התחילו עם רבבות הלומדים, בתחילת זמן חורף הנוכחי, בצורה שלא לקחה להם חלק משמעותי מהיום, ולא היתה על חשבון הסדרים האחרים, ולאחר ארבעה חודשים מצאו את עצמם מסיימים מסכת ברכות, וכמובן הדבר גרם להם קורת רוח מרובה.
רבים וטובים מצהירים על רצונם העז להמשיך במסגרת זו, ושואפים להמשיך כך עוד שנים רבות, עד לסיום כל הש"ס. אבל הדרך מייגעת משהו. מאז הסיום של מסכת ברכות עברנו קרוב לארבעה חודשים, בהם למדנו רק שליש ממסכת שבת, ועוד כברת דרך ארוכה מאוד לפנינו עד שנזכה לסיים את המסכת. גם הסוגיות קשות יותר מאשר הסוגיות שלמדנו במסכת ברכות, וההתלהבות הראשונה, דרכה להתעמעם מעט עם הזמן.
לכן, ראוי להתבונן בדבריו המופלאים של כ"ק האדמו"ר מביאלה זצ"ל, על השפעת כל מעשה ומעשה שלנו, על ההתנהגות שלנו בעתיד, על ההתנהגות של בני ביתנו, ועל ההשפעה על הסביבה הקרובה שלנו.
אמנם יקח עוד זמן רב עד שנסיים את מסכת שבת, אבל החודשים עוברים יום אחר יום, ולבסוף, בחודש כסליו הבא עלינו לטובה, כל מי שמשתתף בקביעות בתוכנית הלימוד הזו, יגיע אל העמוד האחרון של מסכת שבת, היום בו נלמד על רבה בר הונא המודד גיגית של מים, ונדון באיזה אופן הותרה מדידה בשבת ובאיזה אופן נאסרה. ובסיומו של עמוד זה, נאמר את המילים הנכספות, "הדרן עלך מסכת שבת", לרבים מהמשתתפים תהיה זו הפעם הראשונה בה הם יזכו לומר מילים אלו, ולכל המשתתפים, גם לאלו שכבר למדו מס' שבת בצורה זו או אחרת, תהיה תחושה חדשה של רוממות עילאית שתהא נסוכה במילים אלו, כי לראשונה, לאחר לימוד עקבי של עמוד כל יום, לבד או בשיעור, עם מבחן של דרשו או בלי מבחן, ירגיש כל אחד טעם מיוחד של תוספת הבנה והעמקה, תוספת ידיעה בכל עניני המסכת, שהנה פתאום נהיו מונחים בכף ידינו, ולא רחוקים מהשגתנו כפי שהיו עד עתה.
אמנם הדרך עד אז, דורשת השקעה עקבית, אבל התוצאה של זה היא אדירה, מי שיסיים את המסכת בביתו או בקהילה שלו, באמירת שיעור או בשמיעתו, יגרום לכך שכל מי שישתתף בשמחת סיום גדול זה יבין את הפוטנציאל האדיר, ידע שאם משקיעים חצי שעה או שעה כל יום, יכולים לסיים במשך הזמן אחת מהמסכתות הגדולות והמורכבות ביותר בש"ס, אין אנו מסוגלים לתאר לעצמנו כמה ישפיע הסיום הזה עלינו, על הילדים שלנו, על החברים שלנו מהישיבה, מהכולל, מבית הכנסת, ומכל מקום אחר. כל מי שיושפע מכך, וכל אלו בדורות הבאים שיושפעו מכך, פירותיהן ופירות פירותיהן עד סוף כל הדורות, הכל שייך לנו, את הכל אנו קונים בחצי שעה הקבועה שאנו לומדים בכל יום.
אי אפשר לוותר על ההזדמנות לרכוש זכות גדולה כל כך. כולנו ממשיכים. עד העמוד האחרון במסכת שבת, עד העמוד האחרון בסיום סדר מועד, ועד העמוד האחרון במסכת נדה, בסיום הש"ס הגדול של המחזור הראשון של העמוד היומי.