דקה מתוקה על העמוד היומי: ירושלים של זהב
ערב אחד הגאון ר' בן ציון זצ"ל היה נסער. בתוך שבועיים היו שתי 'שמחות' משפחתיות, והרבנית השאילה בגד מהשכנות. היא נזהרה לא לספר לבעלה על כך. הוא לא ידע.
אך באותו ערב לאחר כחודש, נודע לו הדבר באקראי.
'מדוע לא הבחנתי בכך?' – היה כאוב 'למרות לימוד התורה הייתי צריך לשים לב לכך' התלונן על עצמו.
כאשר הגיע הביתה כאוב, שאל: 'מדוע לא סיפרת לי כי את זקוקה לבגדים? לתומי חשבתי כי יש לנו בגדים בשפע'.
נקל לשער מה היה המשך הדו שיח ביניהם.
היא: מדוע אתה מצטער? יש לי מספיק בגדים, וכי סתם אקנה בגד? יש נשים עניות, ודווקא בגלל כך הן צריכות להראות לכולם שאינן עניות, אבל אנחנו לא עניים, אני הרי מסתפקת במה שיש לי – בגדים נאים וטובים. והרי כל לירה נוספת מהתקציב מכבידה עלי ועליך, ואפילו חוב הקטן ביותר, מביא עול ומחשבות נוספות מלבד התורה, מה אני צריכה לכך?!
היא המשיכה: הרי אני משתדלת להשיל מעליך כל עול, בוודאי לא עול של חובות לאנשים – החובות שיודעים את תחילתם אבל לא כל פעם יודעים את סופם.
הוא: אני יודע, מוקיר ומעריך את מה שאת נוטלת ממני את העול. יישר כוח.
והוא ידע מדוע אומר לה 'יישר כוח' כי היא לא השאירה לו לדאוג לתשלומי 'חשבון חשמל', לטפל בתשלומי מים ועוד. ומעולם לא היה בבנק. מעולם.
הוא: אבל אם בסתם יום של חול את מסתפקת במועט, ולא קונה בגד נוסף, אבל מדוע שלא תקני ל'שמחות'? והנה תיכף מגיע החג, את צריכה לקנות בגד!
אולי תקני תכשיט. אם לא 'ירושלים של זהב' – אותו התכשיט שרבי עקיבא קנה לאשתו, תקני משהו.
הרבנית, שלא דיברה דיבורים מיותרים, ותמיד נכנעה לכל בקשה של בעלה, ניסתה כאן לעמוד על שלה, ואמרה.
היא: רבי עקיבא קנה לאשתו 'ירושלים של זהב' רק אחרי שהתעשרו, ואתה עדיין לא הגעת לידי כך. ולגבי הבגדים, אם אתה לא צריך, גם אני לא צריכה. וכי אני זקוקה להיות מכובדת יותר מבעלי?! כבר ביום נישואינו ראיתי שאתה לא צריך כלום. כיצד ראיתי? לחתונה שלנו לבשת ביגוד חדש, זנחת את החליפות הקצרות ללבוש חליפה ארוכה. אבל המכנסים החדשות, הבחנתי שהם לא תאמו את החליפה. אמנם שניהם היו בצבע זהה אבל לא היו דומים ממש בדוגמא שעליהם, ואם אתה, לא צריך ולא חושב על כלום, אני וודאי לא צריכה משהו חדש. יש לי בגדים שקיבלתי ביום נישואינו. הם חזקים ויציבים ונאים, וטוב לי בהם, אלא מה, לפני שבועיים בחתונה, כאשר פוגשים את כולם, לא רציתי להיראות שונה מאחרים, ולכן השאלתי בגד יפה מהשכנות. כי אם הייתי מופיעה בבגד של כל שבת, היו שואלים אותי 'מדוע לא קניתי בגד?' ואז הייתי נאלצת להתייהר ולהשיב להם: 'אני מאושרת ואינני צריכה לבגד חדש, כי לי יש בעל תלמיד חכם'. מדוע לנקר את עיניהן של אחרות – בכך שאני מאושרת מהן? לכן החלטתי להשאיל בגד. הוא היה תואם, מתאים, ושמחתי בו לא פחות מהשמחה בבגד חדש. וכי לא קורה שנשים רבות משאילות בגדים? זה בכלל לא דבר חריג.
הוא שתק והרהר.
היא: מדוע לבזות את הבגדים? הרי דוד המלך נענש שביזה את הבגדים, והנה הבגדים כל כך מכבדים אותי, יש לי בגד לשבת ובגד לחול, ועוד כמה בגדים שקנו לי לפני הנישואין, אין לי צורך ביותר מזה.
כיון שהייתה למדנית, אמרה לו: ואם אתה חושש לדברי הגמרא 'מכבדה יותר מגופו' אין לך מה לחשוש, כי בבגדים תמיד אני אהי' יותר מכובדת ממך…".
הוא: אינני מבין בדברים הללו, ורצונו של אדם זהו כבודו, אך אני יודע מה שכתוב בגמרא.
קם לארון הספרים והוציא ספר אחד מהראשונים, האומר כי דברי הגמרא "ומכבדה יותר מגופו" הכוונה לתכשיטים ובגדים, על האישה להיות מכובדת בבגדים יותר מן האיש.
הוא: מסתמא בפלפולי בגדים את יודעת טוב ממני – להסביר מדוע לא, אבל כיון שכאן כתוב כך, לכן ביקשתי שתקני בגד.
הוא: נבטח בהשי"ת שישיג לנו את הדרוש. אם עושים את מה שחייבים, ה' מסייע. אבקש הלוואה מאחד החברים, דבר שלא עשיתי עדיין מיום נישואינו. תקני משהו לטעמך. זה לא כסף שלנו, זה יהיה כסף של 'ביטחון'.
אנא, תקני, ואם לא תשמחי את בכך שקנית, אני וודאי אשמח. ואם לא תקני, נאלץ לדבר שוב על העניינים הללו, ומדוע לדבר דברים מיותרים?… אשמח שתקני בגד, וכך נקיים שנינו את חכמת הגמרא הממליצה להתנהג כך. והשיחה הסתיימה. (לשמחות הראשונות של צאצאיה, בר המצוה הראשונה והחתונה הראשונה של בתה, קנתה בגד חדש).
(ללא שם)