עמוד היומי עם גישמאק: לא יצא האיש בסנדל המסומר
בגמרתנו אנו למדים על אודות תקנת חכמים ייחודית: "לא ייצא האיש בסנדל המסומר". סולייתו של סנדל מסומר מחוזקת במסמרים בולטים ומשוננים כלפי חוץ, והתקנה נקבעה בעקבות מעשה טראגי שאירע בימי השמד. האוייבים אסרו ללמוד תורה, וקבוצת יהודים התכנסו במערה ללמוד תורה בסתר. לפתע, הגיחו האוייבים להורגם, והיהודים החלו להמלט, ובדוחק העצום שנוצר, נהרגו יהודים רבים מסנדליהם המסומרים של חבריהם, עד שיותר ממה שהרגו בהם האוייבים נהרגו מסנדלים המסומרים. "באותה שעה אמרו, אל יצא אדם בסנדל מסומר".
בגמרא מבואר, כי מאחר שמעשה זה אירע בשבת, חכמים קיבעו את תקנתם לשבת בלבד. ואילו בירושלמי נאמר (שבת פרק ו' הלכה ב'): "לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא". המפרשים נחלקו בפירוש דבריו של הירושלמי, מפני שיש לכך השלכה הלכתית מעניינת, לגבי מצוות לבישת נעליים מיוחדות לכבוד שבת קודש, כלהלן.
תחילה נפנה לנידון לבישת נעליים מיוחדות לכבוד שבת קודש, ואחר כך נשוב אל הירושלמי.
נעל – לבוש? הנידון על אודות הגדרת הנעליים, מתמקד בשאלה, אם מנעלים נחשבים לבוש. שהנה, בגמרא (לקמן קיג/א) מבואר, שמפני כבוד השבת יש ללבוש בגדים מיוחדים לשבת, "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול", וכן נפסק להלכה (רמב"ם הל' שבת פרק ל' הל' ג', טור ו"שולחן ערוך" או"ח סי' רס"ב סעי' ב'): "על האדם להשתדל שיהיו לו מלבושים נאים ומיוחדים לשבת קודש… ולא יהא מלבוש החול כמלבוש השבת". אם נעליים בכלל מלבוש הם, הרח שיש ללבוש נעליים מיוחדות לכבוד השבת.
שעשה לי כל צרכי: הבן איש חי בספרו "רב פעלים" (ח"ד או"ח סי' י"ג) נוקט, כי נעליים אינן נחשבות לבוש. הא ראיה, שבברכות השחר אנו מברכים "מלביש ערומים", ומיד אחר כך אנו מוסיפים ומברכים "שעשה לי כל צרכי" – ברכה על הנעליים. הרי לנו, כי נעליים אינן נחשבות לבוש, וממילא, אין חובה ללבוש מנעלים מיוחדים לכבוד שבת.
יחף אינו ערום: על ראייתו זו, ערערו חלק מן הפוסקים בטענה, כי אין להוכיח מאומה מברכות השחר, שכן, אף אם נעל נחשבת לבוש, עדיין אינה כלולה בברכת "מלביש ערומים", מפני שאדם נטול נעליים אינו "ערום", אלא יחף, ולפיכך, נדרשה ברכה מיוחדת על הנעליים… ("יקר ערך" דף פ"ה ע"ב).
ומכאן אל דברי הירושלמי: "לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא". לדעת בעל "קרבן העדה" (על הירושלמי שם) ו"רב פעלים", כוונת הירושלמי היא, כי אין דרכו של אדם ללבוש שני מנעלים, אלא בכל ימות השנה הוא לובש את אותו זוג מנעלים, וממילא, תקנת חכמים לאסור לבישת סנדל מסומר בשבת, משפיעה גם על יתר ימות השבוע. הרי לנו, כי אין צורך במנעל מיוחד לכבוד שבת קודש.
אולם, יש מפרשים ("פני משה" על הירושלמי שם) המוסיפים סימן שאלה לאחר דבריו של הירושלמי, ותוכן דבריו משתנה: "לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא?" – האם אין דרכו של אדם ללבוש שני מנעלים, אחד לחול ואחד לשבת? כלומר, הירושלמי נותר בקושיה, מדוע חכמים תקנו את תקנתם לשבת קודש בלבד. הרי לנו, כי אדרבה, נהגו כבר אז ללבוש נעליים מיוחדות לכבוד שבת…
הגאון רבי בצלאל שפרן זצ"ל, במכתבו לאדמו"ר רבי ישראל מבוהוש זצ"ל, מוכיח מן הגמרא (כתובות סד/ב) כדבריו של בעל "קרבן העדה" ומסיק, כי אין צורך להחליף נעליים לכבוד שבת קודש (שו"ת הרב"ז או"ח סי' י"ב). מעניין לגלות, כי חקירה זו מצאה את מקומה גם לגבי אדם הנודר "להלביש נזקק", האם נדרו כולל הנעלת הנזקק? (עיי' שו"ת "שבות יעקב" ח"א סי' כ"ד ושו"ת "שער אפרים" סי' קכ"ד).
כיפת שינה מיוחדת לשבת: מכל מקום, ראוי לציין את שכתב החיד"א ("חסד לאברהם" אות ג' הובא ב"כף החיים" סי' רס"ב אות כ"ה), כי בוודאי מידת חסידות ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד שבת, כולל מנעלים, כולל החלפת כיפת השינה המיוחדת לשנת הלילה. גם על הגאון מוילנא זצ"ל העידו, כי החליף את כל לבושיו, מכף רגל ועד ראש, לכבוד שבת המלכה ("מעשה רב" ס"ק קמ"ז).
(מאורות הדף היומי)