מאי דכתיב 'שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט וגו', ריש לקיש אמר עד כאן לדברי תורה מכאן ואילך למעשים טובים. ופירש רש"י "עד כאן לתורה – שמח בתלמודך, למוד משמחה ומטוב לב. והלך בדרכי לבך להבין מה בלבך לפי ראות עיניך".
מבואר בדברי הגמרא שמצוה על האדם ללמוד את התורה משמחה ומטוב לב.
ויש להבין מה הצורך הגדול בכך, ומה החסרון אם ילמד היטב ויבין את הסוגיא לאשורה, אבל לא יעשה זאת מתוך שמחה ו"גישמאק", האם בשל כך לא ידע את התורה? האם יהיה לו חסר בהבנתה?
יתר על כן, מוצאים אנו בדברי אחד מהראשונים, רבי אברהם מן ההר, בפירושו למסכת נדרים (מח, א) שכתב: "מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו. הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו". הרי, שלא רק שהאדם מצווה ללמוד כך, אלא זהו עיקר המצוה, ואם לא נהנה והתענג ממה שהשיג והבין את התורה, חסר לו בקיום המצוה. עד כדי כך, שמטעם זה חידש רבי אברהם מן ההר, שההיתר שמצוות לאו ליהנות בהם ניתנו אינו נוהג במצות תלמוד תורה, כי בה ההנאה היא חלק מרכזי מקיום המצוה.
הסבר וטעם לזה, אנו מוצאים בדברי הגאון בעל האבני נזר, בהקדמתו לספרו "אגלי טל", וכך הם דבריו:
"שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבה כי זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה". וסיים שם: "הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש, כי גם התענוג מצוה".
בדבריו התגלה לנו הטעם שיש ללמוד דווקא מתוך הנאה ושמחה, לשמוח בהבנת מתיקות הסברא, ליהנות מעומק ההשגה, להתענג על הבהירות והישרות הגנוזים בכל מילה של תורה. כי דברים אלו, סגולתם גדולה לקרב את הלימוד אל האדם, ולהביא לכך שיהיה הוא והתורה אחד, ויהיו דברי התורה שלמד נבלעים בדמו.
וכך היא לשונו של מרן החזון איש זצ"ל באגרתו (קובץ אגרות ח"ג סי' א):
"הזיווג של החכמה עם האדם, אי אפשר בלי כמיהה ותיאבון. דברי תורה חביבין. כח החיבה פותח את המח ואת הלב לבלוע חכמה בינה ודעת".
ואכן, בכל יום ויום אנו מתפללים ומבקשים על כך במיוחד בברכת התורה:
"והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו".
לא די בכך שנלמד, לא מספיק לדעת, מיד אחרי ההודאה על קבלת התורה, אנו מבקשים בתחינה "והערב נא", שיהיו הדברים ערבים אצלנו, שנרגיש את מתיקותם, ועל ידי כך נתחבר אליהם, וכתוצאה מכך נהיה אנו וזרענו עוסקים בתורה תמיד.
תועלת נוספת מלימוד התורה בשמחה, מבאר מרנא הגר"ח מוולוז'ין זצוק"ל בספרו רוח חיים (אבות פ"ו מ"ה), שהלומד בשמחה, יספיק ללמוד בשעה אחת יותר ממה שילמד אדם אחר בעצבות במשך כמה שעות. ואם כן, ללימוד בשמחה יש מעלה לא רק מצד שיזכור את הדברים לאחר מכן, אלא גם בשעת לימודו הוא יצליח ללמוד מהר יותר, ולהספיק להקיף ולהבין מה שבלא חשק וקורת רוח היה לומד במשך זמן רב יותר.
איך לומדים את התורה מתוך מתיקות? כיצד נוכל להתחבר לכך? אמנם דברי התורה בעצמם הם מתוקים, כפי שנאמר בפסוקים רבים. אך כיצד נוכל לקרב יותר את הדברים אלינו, ולהרגיש את מתיקות התורה, בצורה שתסייע לנו לרצות ללמוד עוד ועוד?
רש"י כאן מבאר את הפסוק המובא כאן על הדרך הנכונה ללימוד התורה: "והלך בדרכי ליבך" – להבין מה בליבך לפי ראות עיניך. מהי משמעות הדברים, האם יש להבין את התורה לפי רצונו ולפי ראות עיניו, האם זו היא הדרך הנכונה? הרי עלינו לחתור להבין את אמיתותה של התורה אשר ניתנה לנו מסיני? מהי משמעות הדברים "להבין מה בליבך לפי ראות עיניך"?
כלל ישראל מציין בשבוע זה, את יום השנה הראשון להסתלקותו של עטרת תפארת ישראל, רבן של כל בני הגולה, עמוד האש אשר הלך לפני המחנה להאיר לכל בית ישראל את הדרך אשר ילכו בה. מרן רבינו ירחמיאל גרשון אדלשטיין זצוקללה"ה.
כל אחד מאלפי התלמידים שלמדו והסתופפו בצילו של הנשר הגדול, זוכר היטב את דברי החיזוק שהיו שגורים על לשונו של מרן זצוקללה"ה, עליהם חזר בכל עת מצוא, בסיום זמן ובתחילת זמן, כהכנה לקבלת התורה, בימי בין הזמנים, ובכל עת. נדמה שאפשר לומר שכל מי שלמד אצל מרן זצ"ל, או הקשיב לשיחותיו במקהלות רבבות ישראל בכל אתר ואתר, או קרא תמידין כסדרן את דפי "דרכי החיזוק" שהוציאו מתוך הוועדים שהיה מוסר מרן זצ"ל בביתו, מכיר היטב את הדברים שבהם נעסוק בשורות הבאות.
מרן זצ"ל היה מעורר שיש ללמוד את התורה מתוך סקרנות, התעניינות והתפעלות. דהיינו הלימוד לא יהיה כמו חכמה חיצונית, לאגור את הנתונים כדי לדעת להשתמש בהם אח"כ, אלא יש להתעניין בהם, לחשוב על משמעותם, להבין כי הם תורת חיים, להיות סקרן להבין מה הדין ומה הטעם.
וכיצד מגיעים לכך? היה מרן חוזר ואומר, כי על האדם ללמוד לפי טבעו, לפי הצורה הנוחה לו, בדרך שליבו נמשך אליה. לא ללכת אחרי הסביבה, לא להיגרר אחרי החלטה של קביעות מסויימת של אחרים שאינה מתאימה לו, אלא ללמוד בצורה ובדרך שהוא שמח בה, באופן שלפי טבעו הוא נמשך אליו, ואת הדברים שהוא שמח ללמוד אותם.
והדברים מובנים ובהירים, כי זו היא הדרך בה יגיע האדם להתעניינות בלימודו, שלא יהיה לימודו מתוך הכרח אלא בשמחה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, מי שקורא ספר מרתק, או מתעניין בחדשות המסעירות אותו, מתעניין בכך, הוא עושה זאת מרצונו, וחושב על כך גם בלכתו בדרך או על משכבו. בוודאי גם התורה יכולה ועשויה לעניין את האדם, אלא שלשם כך הוא צריך ללמוד בצורה המעניינת אותו.
יש מי ששמח בלימוד הסוגיא מתוך הבנת הדברים לעומקם, טבעו נמשך להעמיק ולהתבונן עד שיגיע להשגת שורש הסברא, ובלא כך הוא אינו מוצא טעם בלימודו. בוודאי שעליו לעיין ולהתבונן וללמוד בדרך זו, וכך יוכל להימשך אחר לימודו ולהרגיש סיפוק.
יש מי ששמחתו מגיעה דווקא לאחר שהוא לומד את כל הפרטים בסוגיא, מסיים את כל החשבונות והסברות, ואז הוא פונה לראות איך כל הדברים שלמד מתחברים אלו עם אלו, ועומד על הנקודה הפנימית שמאירה לו את הסוגיא באור חדש.
יש מי שהדרך שבה הוא חי את הסוגיא ומתחבר אליה, היא כאשר הוא בוחן את הדברים במשקפיים של המציאות, בהיכי תימצי כזו או אחרת. הוא מתעניין איך יהיה הדין במקרה כזה או אחר, מה הנפקא מינא מהחקירה אותה למדנו. וכך הוא יכול להתחבר להשגת התורה.
יש מי שכאשר הוא לומד יסוד מסויים המוזכר בסוגיא, שכלו מתעורר להתבונן היכן מצאנו עוד את היסוד הזה, האם גם במקרים אחרים ובסוגיות אחרות הוא בא לידי ביטוי. ואם לא, מדוע שם הוא לא נוהג, מה החילוק בין המקרים והמקומות.
יש כאלו ששמחים דווקא מתוך הבנת עצם הסוגיא לפי פשטותה, כל עמוד או דף נוסף ממלא אותם שמחה, הם שמחים מהלימוד, מהחזרה, מהידיעה.
וכך הלאה, כל אחד יכול למצוא את הדרך בו הוא מתחבר ללימוד התורה ומרגיש את השמחה בה. וכל אחד ואחד, כך חזר ושינן לנו מרן ראש הישיבה זצוק"ל השכם והערב, צריך ללמוד לפי טבעו, לפי הדרך הנוחה לו, לפי הצורה שבה הלימוד ערב עליו. לא להתבונן על מה שיאמרו אחרים, על מה שנחשב במקומו ובסביבתו, אלא לדעת מה טבעו ואופיו, מה מעניין אותו בלימוד הסוגיא, איזו דרך לימוד נוחה לו, וכך עליו ללמוד. ואז יבוא לידי סיפוק עצום, ויהיה דבוק בתורה עד שלא יוכל להפסיק את לימודו.
אלו הם דברי רש"י שהבאנו: "והלך בדרכי ליבך – להבין מה בליבך לפי ראות עיניך". אין הכוונה שיבין את התורה לפי הנראה בעיניך, אלא לפי ראות עיניו את הדברים שליבו נמשך אחר הבנתם והשגתם, יש לו לעסוק בהם וללכת בדרכי ליבו, ואז יוכל להתחבר לתורה ולדבוק בה.
ובהבנת שורש וטעם הדברים, מוצאים אנו דבר נפלא בדברי הנצי"ב זצ"ל, בספרו העמק דבר (במדבר טו, מא), וזה לשונו:
"פירוש והלך בדרכי לבך, לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שוין, זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פורש עצמו לעבודה, וזה לגמילות חסדים, והכל לשם שמים, וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שוה, וגם במעשה המצות איתא וכו' אבוך במאי זהיר טפי, והיה מר זהיר במצות שבת ומר במצות ציצית, וכו' וכן בגמ"ח אין כל העוסקים שוין בהליכות עולמם. ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת והלך בדרכי לבך, מה שלבו נמשך אחריו, ברור שמזלו חזי כי זה ענין טוב לפי כח נפשו".
מתבאר בדברי הנצי"ב, כי הסיבה ללמוד דווקא בדרך ובאופן ובמקום שליבו חפץ, או לעסוק בחלק מסויים מחלקי עבודת ה', אינה רק משום שכך יצליח יותר משום שהוא נוטה לכך, אלא אם טבעו נוטה להימשך אחר דבר זה, יש לו להבין מכך שזה הוא התפקיד המוטל עליו בעולם, וזה הענין שאותו בא לתקן, וזהו שורש נשמתו וחלקו אשר עבור כך ירד לעולם.
כה יעזרנו השי"ת, להבין את נטיית נפשנו ואת הדרך הראויה לנו, ולאזור כח ואומץ לעסוק בתורה בדרך זו, ועי"ז נזכה להיות דבוקים בתורה הקדושה אנו וזרענו כל הימים.