עמוד היומי עם גישמאק
השבוע אנו לומדים על טלטול כלי מלחמה בשבת, נידון מעניין שהוא בפרי הפוסקים אודות כך.
נשיאת חרב בשבת: פקודות הצבא השוויצרי בימים עברו קבעו, כי חייל אינו רשאי להלך ללא חרב נוצצת בנדן המותקן על חגורתו. חוק ולא יעבור. פעמים, שימי החופשה שנקצבו להם, כללו גם את יום שבת קודש, או-אז התגלעה בעיה חמורה – טלטול החרב ברחובות שאינם מוקפים עירוב. הגאון בעל "חלקת יעקב" (שו"ת סי' ס"ז) משתף בתשובתו את הנמען, בשלבי החשיבה והלימוד שהעלה בנידון זה עד שהגיע להכרעה סופית, לא לפני שהוא מציין, כי הבסיס לשאלה זו, היא משנתנו: "לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת… ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים, אינן אלא לגנאי, שנאמר… ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", וכך נפסק להלכה ("שולחן ערוך" או"ח סי' ש"א סעי' ז').
הליכה עם מקל על נהר קפוא: האם נידון זה אינו דומה להיתר שקבע הט"ז, חוכך בדעתו בעל "חלקת יעקב"; הט"ז (סי' ש"א ס"ק י"ב) מתיר להלך עם מקל הליכה על נהר קפוא, מפני שההולכים על הנהר מפחדים ללכת ללא המקל, וממילא הוא נחשב כחפץ שהם זקוקים לו. לכאורה, גם החיילים הללו מפחדים להלך בלי חרבם, פן ענוש יענשו אם יתפסו, ויש להתיר להם להלך עם חרבם. ברם, מיד הוא מבטל רעיון זה: המקל שמסתייעים בו לצורך חציית נהר קפוא, אינו נחשב לבוש של האדם, אלא כרגלו! הגדרה זו איננו יכולים להעטות על החרב השוויצרית. עלינו, איפוא, למצות בירור הלכה זו ולא להחמיר בה מספק, שהרי "אם נאסור להם, יצטרכו כל יום השבת להיות אסורים בביתם בלי לילך חוצה, וגם לא לילך לבית הכנסת ולהתבטל מתפלה בציבור, מקריאת התורה".
חרב של כבוד: לכאורה, כותב ה"חלקת יעקב", קיים הבדל ברור בין החרב המדוברת במשנתנו, לבין החרב הטקסית המדוברת. לדעת חכמים, כלי הזין אינם נחשבים תכשיט, מפני שכלי הרג אינם קישוט, כך הם משיבים לרבי אליעזר הסובר שחרב נחשב תכשיט. יתכן שחכמים יודו, כי חרב שכל מהותה לשם כבוד בלבד, ואינה מיועדת כלל ועיקר למלחמה, נחשבת תכשיט. לבסוף הוא כותב את ההיתר המשכנע ביותר, כדבריו, "והיתר זה לפי עניות דעתי צהיר מכולם". למדנו בשבוע שעבר (נח/א), שהעבד רשאי לצאת עם חותם של טיט על צווארו, המעיד כי הוא עבד של פלוני, והדבר אינו נחשב כהוצאת חפץ בשבת, מפני שהחותם הוא סימן עבדות של העבד ונחשב כמלבושו. הרי לנו, כי גם חפץ שאינו מלבוש, מוגדר כמלבוש אם נושאו עונדו בכל מצב והוא משמש לזיהויו.
לכאורה, ניתן היה לחלק בין המקרים בטענה, כי דווקא עבד, שהוא רכושו של רבו, סימן העבדות שהוא נושא עליו במצוות רבו, נחשב כלבושו, לא כן חיילים אלו שאינם עבדים, אלא דורשים מהם להלך עם חרבם, שמא אין הוא נחשב כלבושם. ברם, כבר שנים רבות לפני כן למד בעל ה"אור זרוע" (ח"ב סי' פ"ד אות ג') מגמרתנו, להתיר ליהודים שאולצו על ידי הנוכרים לענוד אמצעי זיהוי "עגולים ירוקים", להלך עמו בשבת. ככל הנראה כוונתו לטלאי עגול בצבע ירוק. ה"אור זרוע" מתיר את הדבר ומשווה אותו לחותם הטיט האמור, וכדבריו נפסק להלכה (או"ח סי' ש"א סעי' כ"ג).
(מאורות הדף היומי)