סיפר מגיד המישרים רבי יעקב גלינסקי זצ“ל:
בישיבתנו בחדרה למד בחור נפלא, בן עליה. מוכשר ומתמיד, ירא שמים ובעל מידות תרומיות. יום אחד ניגש להיוועץ. אחיו הצעיר לומד בישיבה תיכונית, עומד לסיים השנה. הוא רוצה כל כך שיבוא לישיבה, שיתעלה ויהיה לבן תורה.
אבל לאחיו תכניות מגובשות. ללמוד רפואה בעתודה האקדמאית, לעבור את שנות ההתמחות בצבא ולהיות רופא. איך אפשר להשפיע עליו לבחור בחיי תורה? אמרתי: ”תביא אותו לשבת, ואשוחח עמו“ .
הגיע, קשוח כצור חלמיש, דרכו סלולה ומתווית. ”הרב“, אמר, ”דבר אחד אני מבטיח, שאשאר דתי. הכיפה לא תרד מראשי – אני מאוד מוקיר את אחי. הוא בחר במסלולו, ואני במסלולי – הוא יגדל ויהיה למרביץ תורה, רב וראש ישיבה. ואני אהיה רופא, ארפא מחלות, אשכך כאבים, אציל חיים. תגיע העת ונעלה למרום, איני יודע למי יהיה גן עדן גדול יותר!“. לא רציתי לנפץ את חלומו ולהזכיר לו היכן מקום הטוב שברופאים (קידושין פב ע“א)…
אמרתי: ”ניחא, תעלה למרום ויקצבו לך גן עדן – אתה בטוח שאתה רוצה להיות שם?!“ זה הדהים אותו: ”ודאי, למה לא?!“ ”תחשוב שוב, אולי בכל זאת עדיף הגיהינום?!“ ”הגיהינום? למה?!“ ”אה, כי כל החבר'ה שם… מה עושים בגן עדן, יודע אתה? מציבים לפניך סטנדר, ופותחים לפניך גמרא, ואומרים: למד! כמה זמן?! נצח! אתה מסוגל? קנית כלים לכך, ניסית?! בוא נראה, נסה ללמוד ארבע שעות רצופות… אני מציע שתבוא לישיבה לשנה אחת, לרכוש טעם בלימוד, כדי שגן העדן לא יהיה עבורך סיוט!“…
ואספר – כשהרב מפוניבז‘ זצ“ל בנה את היכל הישיבה, התקיימו הלימודים באולם חדר האוכל. בנו את הקירות והגיעו לצקת את התקרה, וירדו גשמי זעף. מכיוון שתערובת הבטון מדודה, אין יוצקים ביום גשום. המתינו הפועלים שעה ושעתים, ובאו אל הרב לקבל שכרם. הם הגיעו, ומנועים מעבודה בעל כורחם. אמר הרב: ”אתם חייבים לי עוד שש שעות עבודה“ . ענו שהם מוכנים ומזומנים לעבוד, אך מזג האוויר אינו מאפשר. ” ניחא“, ענה להם. ”עלו אפוא לבית המדרש ותלמדו שש שעות!“ ” איננו יודעים ללמוד“, טענו.
אמר: ”שננו משניות, תלמדו חומש, תאמרו תהילים. כשתסיימו תבואו, ותקבלו שכרכם“ . בשעה עשר, לא נשאר בהם אחד בבית המדרש. ויתרו על השכר, סגרו את הספרים והלכו הביתה. מדוע, משום שלא רכשו כלים ללמוד! כך הבנתי מה שאמרו בגמרא (יומא עה.), שהצדיקים ירד המן בפתח ביתם, שנאמר: ”וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו“ (במדבר יא, ט), בינוניים בפתח המחנה, שנאמר: ” ויצא העם ולקטו“ (שמות טז, ד), ורשעים, הלכו למרחקים, שנאמר: ”שטו העם ולקטו “ (במדבר יא, חִ) , מלשון: ”משוט בארץ ומתהלך בה“ (איוב א, ז).
ויתכן, שאין המדובר ברשעים ממש. הלא מדובר בדור דעה, שהקטנה שבנשותיהם הייתה גדולה מיחזקאל בנבואה: ”כל אותו הדור ששמעו קולו של הקב“ה בהר סיני זכו להיות כמלאכי השרת ולא משכו בהם כינים בחייהם, ובמותם לא שלטה בהם רימה ותולעה, אשריהם בעוה“ז ואשריהם בעוה“ב, ועליהם הכתוב אומר (תהילים קמד, טו): 'אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה‘ א-לוקיו' (פרקי דרבי אליעזר, פרק מ)!
– אלא שלא כל אדם מסוגל לשבת וללמוד שעות על גבי שעות. יש המסוגלים, אשרם. הרימו כנף האוהל ומצאו מנתם, הכניסוה הביתה ועלו ללמוד ברציפות עד הערב. היו כאלה, שמסוגלים ללמוד חצי יום בלבד. אין בעיה. מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום (פסחים, צג:). מחנה ישראל שלוש פרסאות (עירובין, נה:). תלך, תחזור, תאכל צהריים ותעלה ללמוד חצי יום. אבל יש כאלו שלא מסוגלים לשבת אפילו שעה. אין בעיה! תלך חצי יום, תמצא את מנתך, תחזור חצי יום, תאכל ארוחת ערב ותלך לישון…