"וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (יד, כ)
כתב השולחן ערוך (אורח חיים סי' תקפ, א-ב): "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם: באחד בניסן מתו בני אהרן, בעשרה בו מתה מרים, בכ"ו בו מת יהושע בן נון, בעשרה באייר מת עלי הכהן, בכ"ח בו מת שמואל הנביא, בכ"ה בסיון נהרג רשב"ג ורבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים, בכ"ז בו נשרף רבי חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו, באחד באב מת אהרן הכהן… בי"ז באלול מתו מוציאי דיבת הארץ".
ה"משנה ברורה" מביא את דברי ה"בית יוסף" ששואל: "ואף שבתורה משמע, כפי מה שאמרו חז"ל, שנשתרבב לשונם עד טבורם קודם לי"ז אלול? יש לומר שלא מתו תיכף ונמשכה מחלתם עד זה הזמן".
ועדיין – שואל ה"בית יוסף" – בשלמא בכל התאריכים שֶׁמּוֹנֶה השולחן ערוך מובן שעושים תענית, כי צדיקים מתו בהם. אבל מדוע עושים תענית ביום שמתו מוציאי דיבת הארץ, הלא כתוב "באבוד רשעים רנה"?
ומתרץ: "ואפשר דמסתמא שָׁבוּ ולא זכו שתקובל תשובתם, ולכן מתענים".
בהוספות של "דרשו" מובא בשם רבי משה פיינשטיין זצ"ל שאמר, שאין לפרש שמחמת ששבו בתשובה הגיעו לדרגת צדיקים שיש להתענות על פטירתם, כיון שסוף סוף הקב"ה לא קיבל את תשובתם, ונמצא שאינה כלום.
זאת ועוד, אף אם היתה תשובתם שלמה ומקובלת, מכל מקום לא היו בכלל צדיקים שיש להתענות על מיתתם, ואי אפשר להכניסם לרשימה של אהרן הכהן ומרים הנביאה.
ועוד, שעל העבירות שחטאו אין תשובה מועילה אלא רק מיתה מכפרת, שהרי הם עשו חילול ה', ומה שייך לומר שה' יקבל את תשובתם? נמצא שמיתתם טובה להם ואין להתענות עליה.
אלא טעם התענית הוא – אומר רבי משה – כדי שנדע שלא קל לשוב בתשובה שלמה, נדע את גודל עונשי החטאים וממילא נדאג על עצמנו לשוב בתשובה שלמה.
דוד המלך אומר בתהלים (ל, א): "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד", ומכאן והלאה אין אפילו מילה אחת שקשורה לבית המקדש! "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" – אבל איפה כאן חנוכת הבית? "ה' אֱלקָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי" – אבל מה זה קשור לבית המקדש?
מבאר רבי חיים קניבסקי זצ"ל: כתוב במדרש שדוד המלך התענה שלוש-עשרה שנה על החטא של בת שבע, חטא שבעצם לא היה חטא, וכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, ואף על פי כן הוא התענה עליו שלוש עשרה שנה! כל לילה היו צריכים להחליף לו את הסדינים כי "בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה", ומרוב חולשה הוא לא יכול היה לקום מהמיטה!
אבל היה עליו למסור את מגילת בית המקדש, ולמסור אותה צריך למסור בעמידה!
מה הוא יעשה? הוא הרי שוכב במיטה ולא יכול לקום!
דוד המלך התפלל: "ריבונו של עולם! תרפא אותי ליום אחד כדי שאוכל לקום ולמסור את מגילת בית המקדש!
וזהו שאמר: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי… ה' אֱלֹקָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי" – על יום אחד שֶׁאוּכַל לקום מהמיטה כדי למסור את מגילת בית המקדש.
רבותי! זה נקרא לעשות תשובה! בכיות ודמעות במשך שלוש-עשרה שנה – שנותיו האחרונות של דוד המלך, עד כדי אי יכולת לקום ולעמוד על הרגליים!
ומה אתנו? אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו", ונגמר הסיפור.
הכתוב אומר: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". מבאר "בעל התניא": הקב"ה אומר לכל אחד ביום כיפור, אתה כבר עומד יום שלם ומבקש סליחה. בסדר גמור: סלחתי, אבל כדברך – כפי הכוונות שהיו לך בעת שבקשת את הסליחה.
לעשות תשובה, אומר רבי משה פיינשטיין, זה לא דבר פשוט. ושה' יקבל את התשובה זה גם לא דבר פשוט. עלינו לדאוג על עצמנו שנשוב בתשובה שלמה. וככל שנשקיע יותר כוונה, יותר רצינות, בבקשת הסליחה – כן נזכה שתתקבל לרצון.
חסד המביא לתשובה
"סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ" (יד, יט)
מה הכוונה במילים "כגודל חסדך"?
רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין משיב על כך במשל: כפרי חטא כנגד המלך, והשופטים ביקשו להוציאו להורג.
ביקש המלך לראותו, ונוכח לראות שמדובר באדם חכם. "אין צורך להרוג אותו", אמר המלך לשופטים. "אני אסדר זאת בצורה אחרת!"
פנה המלך אל הכפרי ואמר: "מהיום תהיה עובד מדינה. אתה תהיה הגנן האחראי על הגנים בעיר הבירה!"
כעובד בעיר הבירה, החל הכפרי, שעד עתה היה ספון בכפר עם הפרות והתרנגולים, להתוודע למושג של כבוד המלכות. מדי פעם הוא ראה את שיירת המלך עוברת עם כל הפעמונים והחצוצרות, והוא התחיל להבין שזה לא פשוט.
לאחר תקופה אמר לו המלך: "מעתה תהיה הגנן של חצר המלך!"
מתוקף תפקידו החדש, נחשף הכפרי יותר לכבוד וליראה להם זוכה המלך. אט אט העלה אותו המלך בעוד דרגה ועוד דרגה עד שהביאו להיות ממש סמוך אליו, והכפרי ראה רגע רגע ושעה שעה את הכבוד, האימה והיראה שכולם רוחשים למלך.
או אז קלט הכפרי כנגד מי חטא. הוא פרץ בבכי ואמר: "אדוני המלך. סלח לי! בשעה שחטאתי כנגדך, לא הכרתי את תוקף מלכותך ויראתך!"
אומר רבי מאיר שפירא: הקב"ה יכול להעניש אדם באמצעות מכה, אבל הוא יכול גם לרומם ולקרב אותו אליו, עד שהאדם מעצמו ירגיש לא נעים כיצד עשה כזו שטות.
זהו שאמר משה רבנו: "סלח נא לעון העם הזה", אך לא על ידי מכות, אלא "כגודל חסדך", על ידי שתראה להם את חסדך, והם מעצמם יתביישו במעשיהם וישובו אליך בלב שלם!
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א– נאה דורש כרך חדש במדבר)