וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה (יג, ל)
לאחר שנגזרה הגזירה, מחמת חטא המרגלים, היה משה רבנו מוציא כרוז בכל שנה בערב תשעה באב, והיה מכריז בכל המחנה: "צאו לחפור". והיו ישראל יוצאים וחופרים קברים, והיו שוכבים בהם במשך כל ליל תשעה באב. בבוקר היה משה רבנו מוציא כרוז ואומר: "קומו והפרישו החיים מן המתים".
האנשים שנותרו בחיים יצאו מן הקברים, וחמישה עשר אלף איש נשארו מתים בקבריהם. כך היה בכל שנה. בשנה האחרונה נכנסו לקברים, ובבוקר מצאו שכולם חיים.
אמרו: "דומה שטעינו בחשבון". כלומר, אולי לא היה זה ליל תשעה באב.
נכנסו לקברים גם בליל עשירי באב, ובליל אחד עשר, וגם בשנים עשר ובשלושה עשר וארבעה עשר. בט"ו באב, מאחר וראו ירח מלא, הבינו שכבר עבר עליהם תשעה באב, אלא שנתבטלה הגזירה. ומאותה עת, ט"ו באב הוא יום טוב בכל דור ודור.
למה חמישה עשר אלף האחרונים נשארו בחיים?
אולי ניתן לומר, שהתפילה שהתפללו היתה תפילה מיוחדת, שלא יכולה להיות עמוקה ממנה. בכל שנה היה כל אחד מתפלל, אבל אולי לא בלב שלם, שהרי כל אחד היה אומר לעצמו: 'אולי לא הגיע זמני למות. אולי זה שלידי ימות, אולי השכן…'
החמישה עשר אלף האחרונים ידעו, שזה לא יהיה אף אחד אחר. רק הם נותרו לקבל את עונשם. בלי ישועה גדולה ועצומה משמיים, הם אבודים. התפילה שלהם היתה תפילה בלי שום חשבונות.
ומה גרם לאותם חמישה עשר אלף איש שיינצלו?
כאשר התחילו המרגלים לספר את דברי הדיבה, היסה כלב את העם "אל משה".
מהו "אל משה"?
כך פתח כלב ואמר: "וכי זו בלבד עשה לנו עמרם".
סבורים היו שבא לדבר בגנותו של משה רבנו, ומאחר והיה בליבם על משה רבנו מחמת דיבת המרגלים, שתקו כדי לשמוע גנותו.
ואז אמר כלב בן יפונה: "והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו…", כל זאת עשה לנו בן עמרם, ואתם מפקפקים בשליחות שמסר בידיו בורא העולם, להכניסנו לארץ ישראל?! לא כדבריכם, אלא "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
אך המרגלים המשיכו להוציא את דיבת הארץ, ובכו העם בלילה ההוא, "וילנו על משה ואהרן כל בני ישראל".
יהושע בן נון וכלב בן יפונה המשיכו להוכיח את העם, והעם כמעט רגמו אותם באבנים.
אומר רבי חיים זייצ'יק זצ"ל: נראה כאילו כלב בן יפונה סיכן את עצמו לשווא, ושום תועלת לא היתה מדברי המוסר שלו, שהרי שוב בכו ישראל, ואף ביקשו לרגום אותו באבנים.
אך לא זו האמת.
בזכות כלב בן יפונה נמנע רגע אחד של עבירה. בזמן הקצר שבו דיבר כלב על לב העם, הם הפסיקו לבכות ולא חטאו, והרגע הזה גרם להצלה של חמישה עשר אלף איש!
(רבי גואל אלקריף שליט"א– נאה דורש כרך חדש במדבר)