"שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" (ג לב)
צוות 'לקראת שבת'
בשבוע שעבר הבאנו את חלקה הראשון של השיחה שזכינו לשמוע מפיו של כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות משה שליט"א. את חלקה השני של השיחה הקדיש הרבי לעניין של "והודעתם לבניך ולבני בניך", מצוות חינוך הילדים והצורך להכניס בלבם אהבה לתורה וללימוד התורה, וכה היו דבריו:
לפני תקופה שוחח עמי אברך כולל יקר שהוצע לו להיות מלמד והוא אכן נאות להעמיס על שכמו את העול החשוב של הרבצת תורה לילדי ישראל, אבל הוא חושש שאולי לא יצליח בתפקיד ומבקש עצות טובות איך יוכל להצליח במשימה. השבתי לו שעצם העובדה שהוא ניגש לתפקיד בכזאת רצינות ועושה מאמצים להתכונן כראוי, זה כבר סימן טוב ובעז"ה אם יתמיד והיה לבבו זה להצלחה בתפקיד כל הימים, מובטח לו שיצליח בסייעתא דשמיא.
אספר לך מעשה שהיה, הוספתי ואמרתי לו: בתקופה בה למדתי בישיבה, הגיע אלי יהודי תלמיד חכם ששימש כמלמד בתלמוד התורה הסמוך, ואמר לי שמאחר והוא מחתן ילד ומסיבות שונות זה צפוי לקחת ממנו את היכולת ללמד במשך כל השבוע של ה'שבע ברכות', הוא מבקש שאחליף אותו במהלך כל השבוע. ניסיתי לדחות את ההצעה, מפני שחששתי שאולי לא אצליח במשימה, הן אני רק בחור צעיר לימים וכיצד אוכל להחזיק כיתה עם עשרות תלמידים??? אבל היהודי הזה ביקש בכל מאודו ובסופו של דבר נאלצתי להסכים.
הילדים למדו אז פרק 'השואל', העוסק בדיני שואל ותשלומים על נזקי השאלה, וכדי למשוך את לבם של הילדים לסוגיא, פתחתי וסיפרתי להם סיפור, בבחינת 'מעשה שלא היה'. "שמעו מה שאירע עימי", סיפרתי לילדים, "בליל הסדר האחרון, התארחתי בביתו של יהודי עשיר מופלג, את שמו לא אגלה לכם כי יש בזה משום לשון הרע, ותיכף תשמעו גם למה. אותו יהודי ביקש ממני בכל פה שאבוא להתארח אצלו בליל הסדר ואכן כך עשיתי.
עכשיו הילדים כבר לא הצליחו להתאפק. הם החלו לצעוק "איזו חוצפה, מה פתאום צריכים לשלם לו?"
"הבית היה מפואר מאוד, שולחן ערוך לתפארה וסביבו כיסאות לבנים מבהיקים שניכר עליהם שנקנו ממש עכשיו לכבוד חג הפסח. לפני כל סועד היה גביע מכסף נוצץ ושפע של בקבוקי יין על השולחן שכל אחד יוכל לבחור לעצמו יין לפי טעמו. עשינו את הסדר בשמחה ובהתרוממות, והנה כשמזגו לי כוס שלישי, הושטתי את ידי כדי לקחת מפית לנגב את מעט טיפות היין שניתזו סביבות הכוס, ובטעות הפלתי את הגביע וכל תכולת היין נשפכה עלי ועל הכסא הלבן שעליו ישבתי.
"התביישתי נורא", סיפרתי לילדים, "איזו הרגשה! אני מתארח בבית של אנשים אחרים ושופך כוס מלאה יין, קמתי מהכסא בעוד אני מנסה להתארגן עם היין שנספג בבגדי, והנזק התגלה במלוא חומרתו. הכסא הלבן הבוהק הוכתם בכתם של יין אדום עז, נורא נוראות.
"בעל הבית דווקא נשאר רגוע, "אל תדאג בחור יקר", הוא אמר לי, "אנחנו לא כועסים. אחרי יום טוב אני אגיד לך כמה עלה הניקוי של הכסא ואתה תשלם לי את העלויות. אין סיבה לדאגה".
ראיתי שהילדים מחליפים מבטים, הם קצת כועסים על המארח הזה שדורש ממני לשלם לו על הניקיון של הכסא, אבל הם לא אמרו דבר.
"אחרי שסיימנו את ליל הסדר, וההרגשה שלי כבר היתה כל כך גרועה", המשכתי את הסיפור, "נכנסתי לחדר שהוקצה עבורי כדי לישון, נשכבתי במיטה והגעתי עד לרצפה. מסתבר שהמיטה היתה קצת רעועה, וכשנשכבתי עליה היא פשוט נשברה. נגרם לה נזק בלתי הפיך.
"בעל הבית בא לראות מה גרם לרעש הגדול, הוא עזר לי לקום מהרצפה ואמר לי "לא נורא בחור יקר, אחרי יום טוב אני כבר אודיע לך כמה עלתה המיטה שתוכל לשלם לי על הנזק שגרמת לו, אבל עכשיו יום טוב, הסר דאגה מלבך, ושן במנוחה".
עכשיו הילדים כבר לא הצליחו להתאפק. הם החלו לצעוק "איזו חוצפה, מה פתאום צריכים לשלם לו, המיטה היתה שבורה מלכתחילה!", ילד אחר טען "הוא צריך לשלם פיצויים על העוגמת נפש, מה זה להשכיב אורח על מיטה שבורה!!!". ילד שלישי דווקא הבין את בעל הבית: "מי אומר שהמיטה היתה שבורה? לפני כן לא ראו שהיא שבורה וכשהוא נשכב עליה המיטה נשברה, מי ששובר צריך לשלם". ילד רביעי בא עם טענה חזקה: "מה זה משנה בכלל אם חייב או לא חייב, הוא אורח, זה לא ראוי לבקש מאורח לשלם על נזק תוך כדי אירוח!".
היה מי שטען שבכלל לא יפה שעשיר מבקש מבחור צעיר שישלם לו כסף, והיו ילדים שחילקו בין המקרה של הכוס שנשפכה שהיה באמתחתי לבין המיטה שנשברה שהיה בגלל שהמיטה עצמה לא היתה טובה.
נתתי לילדים לומר את דעתם ולהתווכח, ואחרי דיון ממושך אמרתי להם, שזה בדיוק העניין של הסוגיא שאנחנו עכשיו הולכים ללמוד, ותיכף הם יראו איך שכל סברא שאומרים הראשונים בסוגיא, כבר נאמרה על ידם פה בכיתה, כל אחד מהם יראה שיש מישהו שאומר כמוהו.
או אז התחלנו ללמוד את הגמרא, וראה זה פלא, לא היה ילד אחד שלא עקב אחר השתלשלות הסוגיא מתחילתה ועד סופה.
המסר העולה מהסיפור הזה זועק מאליו, מי שרוצה שהילדים ילמדו גמרא בחשק ובהתלהבות, צריך להביא את הגמרא אליהם, ועל ידי כך להביא אותם אל הגמרא. הילדים צריכים להרגיש שהגמרא מדברת על משהו שמעניין אותם, יש להם ויכוח סוער בנושא, ובדיוק על זה הגמרא מדברת, היא גם לוקחת חלק בוויכוח איך אפשר להשתעמם כשלומדים כזאת סוגיא מרתקת???
המנהל של אותו חיידר רצה לרומם את רוחם של הילדים, ולכן הזמין בכל שבוע אדם גדול אחר שידבר בפניהם
האמת ניתנת להיאמר, שלא לילדים בלבד אנחנו צריכים ללמד בצורה כזאת, אלא גם לבחורים, גם לאנשים מבוגרים, וגם כל אחד לעצמו. כשאנחנו לומדים סוגיא אנחנו צריכים להרגיש שהיא מדברת על מה שמעניין אותנו באופן אישי, מי שלומד את הגמרא כאחד שמסתכל מבחוץ, לא יוכל לעולם להרגיש טעם ומתיקות בדבריה הקדושים.
כדי להמחיש את העניין אפשר להשוות את זה לאנשים שאוהבים לשמוע ולקרוא חדשות. אם נביא להם לקרוא עיתון של מדינה אחרת, שהם לא ביקרו בה מעולם ושהם לא מכירים אף אחד שגר בה, האם זה יעניין אותם? זה משנה להם אם שם יש שביתה של רופאים או שנהגי האוטובוס באותה מדינה דורשים העלאה בשכר? זה לא מעניין כי זה רחוק, זה לא קשור אלינו. כך גם להבדיל אלף אלפי הבדלות בתורה הקדושה, ככל שאדם מרגיש שהיא יותר רחוקה ממנו ולא נוגעת אליו, כך יהיה לו קשה יותר להתמיד בלימוד וליהנות מהלימוד.
אבל כדי להרגיש קשר לגמרא, אדם צריך גם להאמין בעצמו וביכולות שלו. צריך להבין שגם לסברא שלו עצמו יש משמעות. אמנם אנחנו מדברים על הסברות של אביי ורבא שהם קדושי עליון ואין לנו אפילו לא קצה של שמץ של הבנה ברום מעלתם וגודל קדושתם, אבל כשאנחנו לומדים את המחלוקת שהיתה ביניהם, אדם צריך לחשוב בינו ובין עצמו, מי מהן מובן לי יותר, עם מי מהם אני 'מסכים' כביכול, ומדוע באמת הצד השני חשב אחרת.
שמעתי מיהודי מבוגר שבשנים שאחרי השואה למד בתלמוד תורה חשוב באמריקה. הימים היו ימי חורבן ליהדות, בקושי נשארו אחד מעיר ושניים ממשפחה, רובא דרובא של גדולי התורה נספו במלחמה וההרגשה היתה שעולם התורה נמצא בשבר גדול מאוד שיהיה קשה לקום ממנו.
המנהל של אותו חיידר רצה לרומם את רוחם של הילדים, ולכן הזמין בכל שבוע אדם גדול אחר שידבר בפניהם דברי חיזוק. רבני קהילות ראשי ישיבות וכו'.
פעם אחת הוא הביא את הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זיע"א שהיה אז רבי צעיר ונמרץ. הוא הגיע לחיידר ודיבר אל הילדים בשפה פשוטה ובנעימה, כך שהם הבינו היטב את דבריו:
"הסכיתו ושמעו ילדים", אמר להם הרבי מבאבוב זיע"א, "אתם יודעים שאנחנו עברנו שואה נוראה. כל גדולי התורה נלקחו מאתנו. אין לנו היום כמעט רבנים וראשי ישיבות, אין לנו כמעט דיינים ומגידי שיעורים, דור יתום! לא זו בלבד, אלא שכל הצעירים שכן שרדו את השואה, לא יכלו ללמוד בישיבות במשך כל שנות המלחמה, הם איבדו הרבה מאוד שנים חשובות, ילדים צעירים כמעט לא נשארו, אתם חלק נכבד ממעט מאוד ילדים שיש היום בעם ישראל, רוב בני גילכם אינם איתנו!
"לכן, מוטלת עליכם משימה גדולה וכבירה. אתם צריכים למלא את החסר! עם ישראל מחכה לכם, אתם, ילדי הכתה הזאת שנמצאים כאן – אתם תהיו הרבנים של הדור הבא! אתם תהיו הדיינים של הדור הבא! מהכיתה הזאת יצאו ראשי הישיבות של הדור הבא! לכל אחד ואחד מכם מחכה תפקיד גדול מאוד בשיקומו של עולם התורה, אתם צריכים לדעת את זה ולהתאמץ כדי לעמוד במשימה החשובה שעם ישראל כולו מצפה מכם לעמוד בה".
סיפר לי אותו יהודי, שהוא לא יודע מה יצא מכל ילדי הכיתה. לא עם כולם הוא נשאר בקשר, אבל לדבריו, אלו שהוא כן מכיר, חלק נכבד מילדי הכיתה, הם כולם גדלו וצמחו לבעלי משרות תורניות נכבדות, ממש כמו שאמר הרבי מבאבוב זיע"א. וכל כך למה? לא בגלל שהרבי אמר את דבריו ברוח הקודש וידע לחזות את העתיד, ההיפך, הרבי בחכמתו הרבה ידע ליצור את העתיד של הילדים הללו ולעצב אותו! הוא הכניס להם בלב את הביטחון שהם יכולים להצליח, והעמיס על שכמם את ההרגשה שהם חייבים להצליח, וכשיש חובה ויכולת, באה ההצלחה בסייעתא דשמיא!
חשבתי ביני ובין עצמי מה אני יכול לעשות כדי שהילד ירצה ללמוד איתי
הרעיון הזה של חיבור התלמיד לעניין ונטיעת הרצון בלב התלמיד, זה הבסיס להצלחה בחינוך, ואין שום דרך אחרת להצליח, כי כל הרעיון של חינוך הוא 'חנוך לנער על פי דרכו', דהיינו שהנער עצמו ירצה בכך וממילא 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'.
לפני תקופה ביקשתי ללמוד עם אחד מנכדי. אני השתוקקתי לכך מאוד אבל הנכד קצת פחות. ילד הוא ילד, הוא רצה לשחק, מספיק הוא לומד בחיידר למה הוא צריך ללמוד גם בזמנו הפנוי???
חשבתי ביני ובין עצמי מה אני יכול לעשות כדי שהילד ירצה ללמוד איתי, בלי לכפות עליו ובלי לפתות אותו עם משהו חיצוני כמו פרסים וממתקים, אלא פשוט לטעת בלב שלו את הרצון ללמוד עם הסבא?
לבסוף פניתי אליו בשאלה הפוכה: "אמור לי נכדי, אתה חושב שאני איש שאין לי מה לעשות עם הזמן???", הנכד התפלא, "לא מה פתאום!". אז למה אתה חושב שאני רוצה ללמוד איתך? הרי אתה ילד, את מה שאתה לומד אני כבר למדתי מזמן, ומה שאתה מספיק בשעה אני יכול ללמוד בחמש דקות, אז למה אני רוצה ללמוד איתך בכלל???".
הוא ניסה למצוא תשובה לשאלתי, ולא ידע לענות. "למה באמת???", הוא שאל…
"התשובה נמצאת במסכת קידושין", השבתי לו, "אם תביא לפה גמרא קידושין, אני אראה לך מה התשובה!".
הילד הסתקרן מאוד, הוא רץ לארון הוציא גמרא והביא לי, מסכת קידושין. פתחתי בדף ל' והתחלתי ללמוד איתו: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב".
"אתה מבין?", הסברתי לילד, "אני פשוט רוצה לזכות למצב של קבלת התורה מהר סיני. יש לי פה הזדמנות לעמוד לפני הר סיני ולקבל את התורה פעם נוספת, כביכול לשמוע את הקול מדבר אלי מתוך האש ולראות את הקולות והלפידים. לכן אני כל כך משתוקק ללמוד איתך, כי אתה נכדי, בן בני, ממש כמו שאמר רבי יהושע בן לוי!
"הילד נסחף פנימה, הוא כבר הבין את רצוני, החל להקשות קושיות וכך מצא את עצמו לומד עם הסבא אף שמלכתחילה לא רצה בכך.
המסר הזה צריך להיות מוחדר בכל ילד יהודי
בסיום הדברים מבקש הרבי שליט"א להעיר עוד הערה אחת בנושא חינוך הילדים: ישנה עצה שאני נוהג לתת לחתנים שבאים אלי להדרכה לפני חתונתם – כשאדם מקים את ביתו עם מישהו נוסף, יש מטבע הדברים חילוקי דעות ולפעמים גם ניגוד אינטרסים, צריכים לדעת לוותר הרבה ולהבליג הרבה על כל מיני פגיעות ועלבונות מצד המשפחה המורחבת והשווער והשוויגער וכו'.
איך באמת אפשר להתגבר כל כך על הרצונות העצמיים והרגשות הפנימיים להבליג כל כך הרבה ולוותר כל כך הרבה? התשובה טמונה במה שאומר ההייליגער 'שם משמואל' זיע"א, ששואל את אותה שאלה, איך אדם יכול לוותר על כל תאוותיו למען הקב"ה כדי לעשות את מה שהתורה מצווה עלינו. הרי יהודי צריך כל הזמן להתגבר על היצר וזה דבר לפעמים יכול להיות קשה מאוד.
אלא, אומר ה'שם משמואל', שיהודי צריך להציב מול עיניו את 'מטרת העל'. מה המטרה העליונה, מה הוא רוצה להשיג פה בעולם הזה? אם הוא ידוע בבירור שהמטרה שלו היא לעשות את רצון ה', ממילא כל שאר הדברים הופכים קטנים ופחות חשובים, כי הם בטלים לעומת המטרה המרכזית שלו בחיים.
אותו הדבר גם בבית היהודי. אברך שיודע בבירור שמטרת העל שלו היא לנהל בית יהודי כשר שמתנהל על מי מנוחות ושעושים בו את רצון ה', ממילא כל המפריעים שיש לו בדרך בטלים ומבוטלים.
לענייננו, המסר הזה צריך להיות מוחדר בכל ילד יהודי. כל מורה ומחנך צריכים לדעת להחדיר את זה בלבבות הילדים, לתת להם את הכלי הכי יעיל להתמודדות עם כל מה שיעבור עליהם בהמשך. יהודי צריך לדעת מה היא המטרה העליונה! לעשות את רצון ה', כל שאר הדברים בטלים ומבוטלים למען המטרה הזאת, וכשהילדים יבינו את זה ויפנימו את זה, מובטח לנו שהם יהיו מחוברים לתורה ולנותן התורה ביתר שאת, כל ימי חייהם.
והשם יתברך יעזור שבאמת נזכה לחנך את עצמנו ואת הילדים והתלמידים שלנו לעשות רצון ה' בכל זמן ובכל מצב, מתוך דביקות בה' ושמחה של מצווה במאור פנים ובלבב שלם.