"שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" (ג לב)
מאת: אלעזר גולדברג
לאבא זצ"ל היה אכפת מצערו של כל יהודי בצורה מאוד מיוחדת. רבים מכירים וזוכרים את הגמ"ח הגדול שהיה לו ואת החסדים הרבים בהם עסק. בתחומי שכונת בית וגן וגם מחוץ לגבולות השכונה, נדכאים ומסכנים רבים נעזרו על ידו. אמנם ישנם מעשים שאינם ידועים וגם אנו לא ידענו עליהם. נספר על שני מעשים המלמדים מוסר השכל עד כמה יש להבין את הזולת, לאתר את מה שמצער אותו ולעזור לו בכל מה שאפשר.
יום אחד הלך אבא ברחוב הפסגה בבית וגן בלוויית כמה מבחורי ישיבת קול תורה. לפתע אבא פנה אל בחור מהישיבה שעבר ברחוב ושאל בשלומו ולאחר מכן החל לספר לו על מה שעבר עליו בשנות השואה, וכך סיפר לו: בשנים ההם הייתי בהולנד והיתה תקופה בה לא יכלו להניח תפילין על מנת שלא תתגלה יהדותנו. היינו אנוסים, אך הרגשתי שלא שייך שיעבור עלינו יום אחד ללא תפילין ולכן הכנתי יחד עם השוהים עמי במסתור חתיכות עץ מרובעות ואותן הנחנו על מקום התפילין בזרוע ובראש. אמנם לא קיימנו בכך שום מצוה, אך רצינו להרגיש 'הרגש של מצוה'. השומעים לא הבינו מפני מה הרב נויבירט נזכר דוקא בסיפור הזה, אך אותו בחור הבין גם הבין. עברו שנים רבות מאז ולאחר פטירתו של אבא הגיע אותו בחור לנחם אותנו. הנחנו בבית מחברת וביקשנו מכל המנחמים שמי שיש לו מה לספר על אבא ממעשה אישי שהיה עד לו, שיכתוב אותו במחברת.
הבחור פנה אל המחברת וכתב שם את הסיפור הנזכר של אבא על התפילין והוסיף וכתב כך: כששמעתי את הסיפור הייתי בהלם! חזרתי לישיבה בהתרגשות גדולה. הרגשתי שהרב נויבירט ראה את הפנימיות שלי וידע בדיוק מה לספר לי. הייתי אז בתקופה של ירידה גדולה ברוחניות.. באותו בוקר בו פגשתי את הרב נויבירט, יצאתי מהישיבה, והנה אני פוגש את הרב נויבירט ושומע ממנו את הסיפור הזה. לא יכולתי לעמוד בזה ומיד רצתי לישיבה. בדרך אמרתי לעצמי: תראה את הרב הזה, הוא היה נער צעיר בן 16-17 וגם כשלא היתה לו אפשרות להניח תפילין, הוא לא ויתר, אלא אמר, אם את מצות תפילין אין לי, לפחות אניח קופסאות מעץ כדי להרגיש משהו מהמצוה. ואיך אני יכול לוותר על מצוה יקרה זו?!… מיד כשהגעתי לישיבה תפסתי את התפילין, נישקתי אותן בהתרגשות וקיבלתי על עצמי בקבלה גמורה שלא אעזוב את התפילין ואת המצוות לעולם ועד!
אותו סיפור גרם למפנה בחייו של אותו בחור. מאותו יום הוא החל להתחזק ולהתעלות שוב בעסק התורה ובשמירת המצוות וכיום הוא אברך בן עליה עצום.
סייעתא דשמיא להרגיש את חסרונו של הזולת
שמענו גם סיפור מופלא נוסף המלמד על ההרגש הדק שהיה לאבינו הגדול לזהות מה חסר לכל אחד שהיה סביבו.
אחד האברכים סיפר שהגיע לאבא זצ"ל עם בחור שלא נראה כ"כ דתי וביקש עבורו ברכה לרגל נישואיו. אבא פנה לבחור ושאל אותו: האם התכוננת כראוי לחתונה? אמר לו הבחור: כן, בודאי! אבא המשיך ושאל: האם הכנת את עצמך גם בלימוד ההלכות? גם לכך השיב הבחור בחיוב. לאחר שיצאנו מהבית, המשיך האברך וסיפר, אותו בחור אמר לי שבאמת לא למד את ההלכות ורק בגלל שהתבייש לומר שאינו יודע, אמר שלמד. לאחר מכן תמה הבחור: מהיכן ידע הרב לשאול דוקא את השאלה הזאת? עד היום אף אחד לא עורר אותי על הצורך ללמוד ולדעת את ההלכות המיוחדות ודוקא הרב הזה ידע לזהות את החיסרון הזה ולרמוז על כך בשאלה עדינה.
אין זו אלא סייעתא דשמיא שהיתה לאבא זצ"ל, מאחר שכל כך היה רגיש לצערו ולחסרונו של הזולת.
פעם אבא זצ"ל נסע לאחד מהיישובים בקצה הארץ
אם לחסרונו של כל אדם היה אבא זצ"ל רגיש, קל וחומר שהיה טורח על נתינת כבוד לרבני ישראל, כדי לרומם את קרן התורה וההלכה בישראל. יעיד על כך המעשה הבא:
פעם אבא זצ"ל נסע לאחד מהיישובים בקצה הארץ, למסיבת חנוכת מקוה טהרה שארגן הרב המקומי החדש. אבא הטריח את עצמו כדי לכבד את אותו רב, למרות שהנסיעה לא היתה קלה עבורו.
בסעודת המצוה שהתקיימה במקום, ישב יחד עם אבא אברך תלמיד חכם גדול. מאחר ותושבי המקום היו שומרי מצוות אך לא היו חרדים, אותו תלמיד חכם שאל את אבא: האם ניתן לסמוך על כשרות המאכלים? השיב לו אבא תשובה מאלפת: אני לכשעצמי יאכל כאן, כי רצוני שהציבור יראה שאני סומך על הרב החדש ומכבד אותו, ואז הם יאמרו: אם אפילו הרב נויבירט שנוהג בחומרות של אנשי ירושלים סומך עליו ומכבד אותו, אנו בודאי יכולים לסמוך עליו. כך דבריו של הרב לחיזוק התורה וההלכה יתקבלו אצלם ויהיה להם חיזוק בשמירת המצוות. אולם לדעתי, הוסיף אבא ואמר, גם אתה יכול לאכול כאן, כי אנשי המקום הרי ידעו שאנחנו נגיע למסיבה ובודאי לא יכשילו אותנו במזיד בכשרות שאינה מספיקה עבורנו.
לאחר מכן התברר שאכן חכם עדיף מנביא. תוך כדי הסעודה הבחין אבא זצ"ל שאנשי המטבח הוציאו את אריזות המאכלים מהמטבח ומיד פנה לאותו תלמיד חכם והראה לו, באופן שלא ישימו לב, את חותמות הכשרות המהודרות שהיו על גבי האריזות.
ממעשה זה אנו למדים שמחשבתו של אבינו מורנו זצ"ל היתה תמיד "מחוץ לקופסא". לכן הוא לא חשב על הכשרות בלבד, אלא הטריד אותו לא פחות איך עליו לנהוג כדי לרומם את קרנה של התורה וההלכה בקרב שומרי המצוות.
67 שנים של קביעות מקום לתפילה
מאז שאבא זצ"ל עלה לארץ לאחר השואה, הוא קבע את מקום לימודו ותפילתו בישיבת 'קול תורה' ומעולם לא ויתר על כך, גם בתקופת חייו האחרונה שכוחותיו הלכו ונחלשו וההליכה היתה קשה עליו, הלך להתפלל תפילת שחרית במקומו הקבוע בישיבה.
דבר מופלא הוא, שיום פטירתו היה בדיוק 67 שנים לאחר שעלה לארץ ישראל. אבא זצ"ל עלה לארץ בג' תמוז תש"ו ונפטר בג' תמוז תשע"ג. שישים ושבע שנים תמימות של קביעות מקום!
אחד עשר שנים עברו מאז כבה אור החמה ונשמת אבינו הגדול זצ"ל עלתה בסערה השמימה. חז"ל אומרים: "סימנא מילתא הוא" ובפטירתו של אבינו מורנו היה סימן גדול מאוד. נשמתו עלתה השמימה בנץ החמה של יום ג' בתמוז תשע"ג, תאריך בעל משמעות גדולה, כפי שמובא במדרש (סדר עולם רבה פרק יא), שביום זה לפני כ–3300 שנה התרחש הנס הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. יהושע בן נון אמר אז לעיני כל ישראל את הפסוק המפורסם (יהושע י, יב): "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", ואכן השמש נעצרה וחיילי צבא ישראל היו יכולים להמשיך במרדף אחרי צבאות מלכי האמורי הנסוגים ולהרוג בהם. הסיבה שיהושע העמיד את השמש היתה מפני שהיה זה בערב שבת ורצה להימנע מחילול שבת. היה זה סימן לכל באי עולם שהקב"ה משנה סדרי בראשית כדי שעם ישראל לא יחללו את השבת.
אבינו מורנו זצ"ל ששמו נקרא 'יהושע' עסק כל ימיו בהרבצת הלכות שבת לרבים, ושעת פטירתו היתה בדיוק בזמן נץ החמה, בתאריך בו העמיד יהושע בן נון את החמה כדי למנוע חילול שבת מישראל. ויהי לפלא!
יהיו הדברים הללו לעילוי נשמתו הטהורה ולחזק ידיים רפות לשמירת התורה וההלכה.