את המאמר הנוכחי נפתח בציטוט הלכה של הרמב"ם המדוברת רבות בספרי האחרונים.
החילוק בין איסור מן התורה לאיסור מדרבנן: הרמב"ם פוסק (הל' מכירה פרק ט"ו הל' י"ד): "המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים, וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מן התורה כך הוא דינו… אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו, ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום". לדעת הש"ך (יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז), כוונת הרמב"ם היא, שאם הקונה אכל את המאכל שאסור מדרבנן, המוכר אינו צריך להחזיר לו מאומה מדמי החפץ. הבה נעמוד על הדברים שלב אחר שלב.
ללא ספק מספר בלתי מבוטל מקוראי הגליון זעים על מקומם בחוסר נוחות. קשה, כמעט בלתי אפשרי, לקרוא על כך, שאדם שאכל מאכל שאסור מדרבנן, נחשב כמי שמיצה את הנאתו מן המאכל, עד כדי כך, שאינו רשאי לדרוש אף לא פרוטה מן הסכום ששילם על החפץ. הרי הוא שילם עבור מאכל כשר, וכעת הוא נהנה באופן פגום, מדוע, איפוא, הרמב"ם לא שקלל את ההנאה הפגומה בתוך מכלול הנתונים, ולא הורה כי על המוכר להחזיר לקונה את דמי הסכום המהווים את ההבדל שבין הנאה צרופה להנאה פגומה.
גאון ישראל, בעל ה"נתיבות המשפט" (סי' רל"ד ס"ק ג'), נכנס אל לב לבה של השאלה העצומה, ויצא הימנה עם חידוש עצום ורב עוד יותר, שעורר סערה תורנית שלא רבות נודעו כמותה.
איסור "חפצא", ואיסור "גברא": העובר על איסור דרבנן בשוגג, קבע ה"נתיבות המשפט", אינו עובר על כל איסור! שכן, יש הבדל מהותי בין איסור מן התורה לאיסור מדרבנן. מאכל האסור מן התורה, אסור בעצמותו, איסור "חפצא". ברם, כאשר חכמים הורו ליהודי, אל תאכל מאכל פלוני, הם הטילו עליו, על היהודי, איסור "גברא", שלא ימרה את פיהם, כמאמר התורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", אך המאכל לא הפך למהות אסורה. מעתה, כאשר יהודי עובר על איסור דרבנן, הוא נתבע על כך שהמרה את פי חכמים, אך אין זה נחשב שאכל מאכל אסור (עיי' "שערי יושר" שער א' פ"י ותורת חסד שם).
לפיכך, המוכר מאכל האסור מדרבנן אינו נתבע להשיב לקונה את דמי המאכל שכבר נאכל, שכן, הקונה שאכלו בשוגג, נהנה ממנו ולא עבר על כל איסור! מה יתאונן הקונה? (ועיי' "מחנה אפרים" הל' אונאה סי' כ"ו, וב"דברי חיים נזק"מ סי' א'). כדי לקבל את הרושם הנכון על התגובה הרחבה לה זכה חידושו, די אם נציין, כי בספרי ההלכה והפסיקה ניתן למנות שתים עשרה תמיהות, שונות זו מזו. אחת מהן קשה ופשוטה: נפסק להלכה (יו"ד סי' קכ"ג סעי' כ"ו ברמ"א), כי השותה בשוגג יין גויים, האסור מדרבנן, צריך כפרה. לפי ה"נתיבות" אין זה מובן, שכן, לא עבר כל עבירה, ששוגג היה. האחרונים מעניקים הסבר נפלא לביאור דברי הנתיבות, כי אינו מתכוון בדבריו לכל מקרה של שוגג, אך דומה, כי נאלץ להתייחס אליו במקום אחר בעתיד, אי"ה, מחמת חוסר מקום.
(מאורות הדף היומי בכורות לז.)