אמר רב הונא, היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אמר, משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון וכו'. כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא. וההוא יומא במאי מינכר ליה, בקידושא ואבדלתא.
מבואר בדברי הגמרא, שאם אינו יודע את מנין הימים, אימתי הוא יום שבת, יש לו למנות ימים כמספר השבוע, ולעשות לעצמו כעין שבת, וביום זה הוא עושה קידוש והבדלה. אלא שנחלקו אם שובת תחילה ואח"כ מונה עוד ששה ימים ומקדש את היום השביעי הבא, או מתחיל למנות ששת ימי חול ואח"כ מקדש את היום השביעי. הגמרא מקשה על הדעה ששמר את היום הראשון ואח"כ מונה ששה נוספים, ולהלכה נפסק ברמב"ם ובשו"ע כדעת רב הונא, שמונה ששה ימים ומקדש את השביעי.
רש"י מפרש, שהסיבה שהוא עושה קידוש והבדלה ביום זה שאותו הוא מונה כיום שביעי, היא "לזיכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים, ולא תשתכח שבת ממנו".
ובחידושי הריטב"א הקשה, היאך הוא רשאי לקדש ולהבדיל, ולמה אין כאן חשש ברכה לבטלה, הרי ייתכן שיום זה אינו יום שבת. ותירץ שאיסור ברכה לבטלה הוא דרבנן, ולכן כשמסופק אם היום שבת או לא, הוא רשאי לקדש ולהבדיל.
אולם, יש להקשות על כך, שלפי זה עדיין תמוהים דברי הגמרא לפי המבואר בדברי הרמב"ם (הל' ברכות פ"א הט"ו) שאיסור ברכה לבטלה הוא מהתורה, ולפי זה קשה, היאך רשאי אדם זה לקדש ולהבדיל בברכה ביום השביעי למנינו, והרי יש כאן חשש איסור ברכה לבטלה שהוא מן התורה.
אמנם בשו"ת הרדב"ז (חלק א סימן עו) נשאל על הבדלי השעות בין הארצות השונות, היאך ייתכן שבכל ארץ יקבעו את השבת בזמן אחר, וכתב על כך:
"דע כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל שנאמר כי אות היא ביני וביניכם, וכמו שאות הברית הוא לכל אחד ואחד כן השבת נמסר לכל אחד ואחד, וכיון שהשבת נמסר לכל אחד בכל מקום שהוא, מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת שהוא זכר למעשה בראשית… כי השבת ניתן לכל אחד כפי מקומו אשר הוא דר בו, לפי שכבר נשלמו במקומו ששה היקפים שלמים ונכנס השביעי, לקודם קודם ולמאוחר מאוחר. וגדולה מזו אמרו המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא שבת מונה ו' ימים מיום שטעה ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת ע"כ… למדנו מדחייבוהו לקדש שביעי משמע דלכל אחד נמסר לעשות זכר למעשה בראשית כל חד וחד כי אתריה".
ומדברי הרדב"ז מתבאר טעם אחר לדין המבואר כאן, שמצות השבת ניתנה לנו כדי לעשות זכר ליום השביעי ולבריאת העולם, ולכן כל אחד צריך לעשות זכר לשבת ולקדש את היום השביעי במקומו. ולכן מי שאינו יודע את חשבון הימים, יש לו לעשות חשבון בפני עצמו, ולציין לעצמו את היום השביעי, ובכך הוא עושה זכר לבריאת העולם ולשביתת הקב"ה ביום השביעי לבריאה.
על פי דבריו, מיושבת שאלת הריטב"א גם לדעת הרמב"ם שאיסור ברכה לבטלה הוא מהתורה, שמכל מקום אין חשש איסור ברכה לבטלה כשהולך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, כי יכול הוא לקדש ולהבדיל ביום השביעי כדי לעשות זכר ליום השבת.
הדברים מתאימים למה שכתב המנחת חינוך (מצוה לא אות ח) בדעת הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט הי"א) שפסק להלכה שיכול אדם לקדש על הכוס בערב שבת מעוד יום, והקשה על כך המנחת חינוך, היאך יוצא בקידוש זה ידי חובת מצוות קידוש, הרי לדעת הרמב"ם להלכה אין דין תוספת שבת כלל, לא מן התורה ולא מדרבנן, כמבואר ממה שלא הזכיר כלל דין זה בהל' שבת ויו"ט. וא"כ קשה היאך יוצא ידי חובת קידוש במה שמקדש מבעוד יום, הרי עדיין לא חלה עליו השבת כלל, ומה מועיל הקידוש שעושה לפני השבת.
ותירץ על כך המנחת חינוך על פי לשון הרמב"ם (שם) "יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדין היא שבת, שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו במעט". ומשמע מלשונו, שמה שמועיל הקידוש מבעוד יום אינו משום שכבר חלה עליו קדושת שבת מאז, אלא אע"פ שאינו מקבל עליו תוספת שבת, מ"מ חל הקידוש שקידש מבעוד יום, שאין חיוב לומר את הקידוש דווקא בשבת ממש, אלא יכול לומר הקידוש אף סמוך לשבת מעט, ועצם זה שהזמן סמוך לשבת, הוא סיבה שיכול לעשות בו קידוש של שבת.
על פי דבריו מתבאר, שיסוד החיוב לעשות קידוש אינו חלק מדיני יום השבת עצמו, שאם כך היה הדבר, היה צריך לעשות את הקידוש דווקא ביום שיש לו עצמו את קדושת השבת, ואי אפשר לעשותו ביום שישי, סמוך ליום השבת. אולם ממה שסובר הרמב"ם שאפשר לקדש אף סמוך ליום השבת, מבואר שעיקרכ המצוה היא להזכיר את מעלת השבת, ולעשות זכר לכך שהעולם נברא בששה ימים והקב"ה נח ביום השביעי, לכן אפשר לעשות קידוש גם לפני הזמן שבו הגיעה השבת בפועל.
כעין זה, מביא הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל, בספרו גליוני הש"ס, מדברי הבית יוסף בספר "מגיד מישרים" (ספר שבו כתב מרן הבית יוסף רזי תורה שנתגלו לו על ידי המגיד שהיה נגלה אליו ומדבר עמו דברי תורה ומוסר). בפרשת משפטים הוא שואל על עבד עברי, מדוע הוא יוצא לחופשי בשנה השביעית, הרי אין מדובר על שנת שמיטה, אלא השנה השביעית מקנייתו, ומצד חשבון השנים היא שנה רגילה, ומדוע העבד יוצא בה לחירות. ועל כך הוא משיב, שכל שביעי למנין שייך לבחינת שבת, אף אם אינו בזמן מסויים שהתחדשה בו קדושה מיוחדת. וכראיה לכך הוא מביא את דברי הגמרא בסוגייתנו, שמונה ששה ימים ומקדש יום אחד. הרי שהבין שדברי הגמ' הללו אינם עשיית זכר בעלמא שלא תשתכח תורת שבת, אלא יש בהם את קיום ענין השבת.
דברים דומים, כותב בעל המשנה למלך בספרו פרשת דרכים (דרוש כג), בביאור דברי הזוה"ק (ח"ג דף קעט , ב) שמעולם לא זזה שכינה מישראל, ואפילו בשבתות של חול. ותמוה מהי המשמעות "שבתות של חול". והוא מבאר בשם אביו, שהכוונה היא לאותה שבת של המהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, שהוא מונה ששה ימים ומקדש את השביעי, ויום זה הוא יום חול מצד מהות הזמן, ובכל זאת כיון שאצל אדם זה לא ידוע מהי השבת, וזוהי הדרך שלו לעשות זכר לשבת, השכינה שורה עליו ביום זה כמו שהיא שורה על כלל ישראל בשבת.
בדבריו של היעב"ץ, בספר מור וקציעה (או"ח סי' שדמ) אנו מוצאים שהוא לומד מסוגייתנו דין מחודש אודות אלו הגרים או נוסעים סמוך לקוטב הצפוני, במקומות שבהם היום הוא זמן ארוך יותר מהרגיל, ויש מקומות שבהם השמש שוקעת פעם בחודש, או פעם בחודשיים, ובמקום המרוחק ביותר ממרכז כדור הארץ, היום הוא חצי שנה והלילה חצי שנה, ונשאל על כך, היאך ינהג מי שנמצא במקומות כאלו לענין שמירת שבת. והוא השיב על פי המבואר בסוגייתנו, שעל הנמצא שם למנות ימים שוים של עשרים וארבע שעות בכל יום, ולאחר ששה ימים כאלו יקדש את היום השביעי, ויעשה בו קידוש והבדלה.
ולכאורה תמוה, הרי דברי הגמ' בסוגייתנו הם במי שנמצא במקום ששייך בו שבת, אלא שהוא אינו יודע אימתי היא. ובאדם כזה מצאנו שתיקנו לו דרך לעשות את מה שהוא חייב בו. אבל מהיכן המקור להנהיג כן במי שנמצא במקום שאין בו התחלפות בין הימים, ובודאי אין אצלו שבת מן הדין. א"כ מנין שעליו למנות ששה ימים ולקדש יום אחד.
אכן, לפי המבואר מדברי הרדב"ז והמגיד מישרים והפרשת דרכים, הרי מובנים היטב גם דברי היעב"ץ, כי אכן מי שאין לו אפשרות אחרת, אע"פ שאין אצלו שבת במציאות, מן הראוי ומן הדין שיעשה מעשה כדי לקיים את המצוה לעשות זכר ליום השבת, ודבר זה הוא יכול לקיים אף אם יעשה קידוש והבדלה ביום שבוודאי אינו שבת.