לא לזלזל במעט
בתקופה של הקורונה שמענו על עסקים רבים, מפעלים וחנויות שצמצמו פעילות, ויש כאלו שאפילו סגרו לחלוטין.
ה' ישלח דברו וירפאם, שנינצל כבר מהקורונה, ושלכלל ישראל יהיה בעז"ה פרנסה בהרחבה.
אדם אחד שהוא יועץ עיסקי, סיפר שבא אליו יהודי להתייעץ: בעבר הוא עבד במפעל גדול והוא קיבל שם משכורת יפה. לצערו, המפעל נסגר והוא קיבל מכתב פיטורין. זה כבר היה ממש בתחילת הקורונה. מאז הוא יושב בבית. זה לא שהוא לא ניסה לחפש עבודה חדשה, אבל בגילו זה כבר לא ממש מצוי. במשך הזמן הוא התפרנס מדמי האבטלה, אבל הוא מבין שהוא חייב להתקדם. כעת הוא קיבל הצעה אחרת, ועל זה הוא בא להתייעץ: מתברר שמציעים לו עבודה בהיקף שעות נמוך יותר, וכמובן במשכורת קטנה יותר. והוא שואל את עצמו ואת היועץ העיסקי: אני? אני שהייתי עובד בכיר כ"כ עם משכורת מכובדת יתחיל לעבוד בעבודה מקוצצת? אני ירוויח חצי או שליש ממה שהייתי מרוויח? כך שאל האיש מכאב ליבו.
נשים את עצמנו במקומו של היועץ העיסקי: מה נענה לו לאותו אדם? לקחת את העבודה החדשה למרות שהיא קטנה ומקוצצת, או שנאמר לו: לא. לא מתאים לך, אתה ראוי לגדולות, לא מתאים לך לעסוק בקטנות. מה היינו עונים?
*
נשאיר לכם לחשוב מה היא התשובה הנכונה, אבל סיפור כזה ממש סיפר רבינו החפץ חיים על שאלה כזו ממש שהוא נשאל מאברך אחד שבעבר היה תלמיד בישיבתו, בישיבת ראדין.
אותו אברך היה בשעתו מתמיד גדול בלימודו. הוא למד והגיע להישגים עצומים.
אחרי שהוא התחתן, אחרי שהקים משפחה וריחיים על צווארו, הוא נאלץ לצאת לעסקים,
ואז, זה התדרדר, בתחילה הוא עוד שמר על שיעורים יומיים. הוא עוד קבע עתים לתורה. אבל לאט לאט זה הפסיק.
עד שזה הפך למציאות עצובה: הוא לא למד כלום. הוא התנתק לגמרי מהתורה.
ואז הוא פגש את החפץ חיים, והחפץ חיים כשהוא שומע את מצבו, מוכיח אותו על מצבו:
גם אם אתה לא מסוגל ללמוד כל היום כפי שהיית לומד בבחרותך, גם אם קשה לך להתמיד בתורה, אבל למה נטשת את התורה לחלוטין?
לא תוכל ללמוד דף גמרא? לא תוכל ללמוד פרק משניות?
אין בית כנסת בלי שיעור תורה, לפחות תלמד עין יעקב, חוק לישראל.
תשמור על קשר עם התורה!
התנצל האברך ואמר לחפץ חיים: מה? שאני ילמד עין יעקב וחוק לישראל? אני שהייתי רגיל ללמוד עשר שעות ויותר ברציפות, אני שהייתי רגיל ללמוד עשרות דפי גמרא בלי להפסיק, אני ישב ואלמד פרק של משניות? אשב בשיעור יחד עם בעלי בתים ואלמד דף גמרא? זה פשוט לא לרמה שלי.
אמר לו החפץ חיים: אספר לך סיפור:
היה אדם חלש שהרופא הזהיר אותו שלא יכנס לבית המרחץ. החום והזיעה מסוכנים לו. הוא יכול לאבד את הנשימה, להתעלף חלילה.
נו, מה הוא יעשה. שמע מה שהרופא אומר.
עברו כמה חדשים מהאזהרה, והנה הוא עובר ליד בית המרחץ, זה היה יום קיץ חם ורחיצה הייתה בשבילו הדבר המתאים בזמן המתאים. הוא לא יכול היה להתאפק. והוא החליט שפעם אחת לא יקרה כלום:
הוא נכנס להתרחץ במים הרותחים.
ואז קרה מה שקרה: הוא היה שם עד שהוא נחלש מאוד וכמעט התעלף.
בשארית כוחותיו הוא התחיל לקרוא לעזרה.
מה עושים במקרה כזה: שופכים מים קרים, בכדי להקל על החום.
אבל לרוע מזלו – אף אחד לא היה שם. הוא צועק ונאנח, עד שאיזה יהודי עבר שם ונכנס לראות מה הצעקות. הוא נכנס ורואה אותו שוכב על הרצפה, הכל מלא אדים חמים והוא כמעט מעולף. היה לההוא בקבוק מים והוא התחיל לשפוך קצת מים מהבקבוק שלו.
אבל היהודי הזה התחיל לצעוק: מה יעזרו לי הכמה טיפות האלו, כשאני צריך כאן כמויות של מים קרים.
היהודי שנחלץ לעזרה נעלב: זה התודה רבה שהוא נותן? אבל הוא לימד עליו זכות, שמא דעתו התערבבה עליו מחמת החום. ואז הוא אמר לו:
אדוני הנכבד, אתה בוודאי צודק: היה ראוי שישפכו עליך אמבטיות שלמות של מים קרים. אבל אין לי. זה מה שיש לי. זה אכן קצת, אבל זה עדיף מכלום. גם קצת מים יכולים לעזור לך.
הסתכל החפץ חיים על אותו אברך ואמר לו: האם אתה טיפש כמו אותו יהודי שלא הסכים לקצת מים.
הרי התורה משולה למים! המים האלו הם היחידים שיכולים לכבות את האש הבוערת של היצר הרע. והאש הזו בוערת ומסוכנת. האם יעלה על הדעת שאם אי אפשר לשפוך כמויות של מים על האש, אז שלא ישפכו בכלל? בוודאי שלא! כל טיפת מים יכולה להוריד את עוצמת האש!
כל דף גמרא, כל פרק משניות, כל שיעור תורה, יכול לעזור לך. האם לא תיקח אפילו מעט?
האברך שמע והשתכנע: הוא קיבל על עצמו זמנים קבועים ללימוד התורה! וכך הוא חזר אל הקשר שלו עם התורה.
*
הלילה, יום כ' טבת, הוא יומא דהילולא של רבינו האביר יעקב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
והוא מוצא את הרעיון הזה בפרשת השבוע, פרשת שמות.
התורה אומרת (שמות ד ב-ד): 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ'.
מסביר האביר יעקב בספרו 'פתוחי חותם':
"מטה" הוא רמז על התורה הקדושה. מדוע: כי מטה זה אותיות המ"ט – כי התורה הרי נדרשת במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור.
והפסוק מלמד אותנו שאסור לעזוב את התורה: 'וישליכהו ארצה ויהי לנחש' – מי שעוזב את התורה, מי שמשליך את התורה, התורה הופכת לנחש, והיא מקטרגת עליו!
אבל התורה ממשיכה ואומרת: גם מי שעזב את התורה יכול תמיד לחזור.
אסור לו לומר: אני לא מסוגל לעסוק בתורה בהיקפים שהייתי רגיל לעסוק בהם בעבר, לכן לא אלמד כלום! בדיוק להיפך: הפסוק ממליץ:
'שלח ידך ואחוז בזנבו', תחזיק אפילו בזנב, אפילו מעט מהתורה, כי מהמועט תבוא למרובה.
מסיים הפסוק ואומר: מי שאכן עושה כך: 'וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו', מי שחוזר לעסוק בתורה, אפילו אם זה רק אחיזה בקצה, הרי שהוא מהפך את הדינים לרחמים והנחש נהפך למטה אלוקים חיים. כך יזכנו השי"ת.