"ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (דברים י"ז, י')
מאת: הרב חיים יצחק פלדמן
משכבר הימים, היה אבי מורי הגה"ח רבי משה זאב פלדמן זצ"ל, ראש ישיבת אמרי אמת ויו"ר אגודת ישראל, ידיד נאמן ושכן קרוב לאביר הרועים, גאון ישראל וקדושו, הרב שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, ומשכך, זכיתי עוד בנערותי לקשר מיוחד וחמים עם הרב מיום עמדי על דעתי. כילד קטן, הוקסמתי מהופעתו האצילית, והלכתי שבי אחר נימוסיו והליכותיו התרומיות אשר כבשו את לבי כבמטה קסמים, בבחינת מאמר חז"ל (יומא פו, א): "פלוני שלמד תורה, כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו", וזאת לצד גדלותו וגאונותו המפורסמת והמרקיעה שחקים.
אולם רק עם הזמן, ברבות השנים, כאשר החילותי לעסוק בעבודת הקודש, בצמתים מרכזיים של עולם ההלכה והרפואה, נחשפתי מקרוב, לרום מעמדו ולתוקף קדושתו וגדלותו. חכם הרזים, אשר משמים הועידוהו לפלס את נתיבות ההוראה על אדני התורה והיראה בדור אחרון, כעמוד האש לפני המחנה.
זכיתי במרוצת השנים להיכנס אל הקודש פנימה עם מאות רבות של שאלות, בהזדמנויות שונות, בסיטואציות קשות ומשונות, בבעיות רפואיות סבוכות רב מערכתיות, ובשאלות מורכבות של פיקוח נפש, והתפעמתי כל פעם מחדש ממשמעות הגדרת חז"ל (סנהדרין טז, ב) על הסנהדרין ה"אורים והתומים", שהם "כרתי ופלתי", על שם שכורתין דבריהם, ומופלאים דבריהם. בכח התורה וברוחב בינתו, הצליח הרב תדיר לרדת לעומקי עומקם של הדברים, לנתח ולהקיף, לחתוך את הדין בסכין מלובן כתער, ולפסוק את פסוקו שאין עליו עוררין, ברוגע ובשלוות נפש מאין כמותה.
הרב היה אומר לי תמיד: "הטלפון שלי תמיד פתוח לשאלות דחופות, תתקשר, אל תהסס", ואכן, לא היה פעם אחת שהרב לא ענה לי באדיבות ובסבלנות יתירה, כאילו שאין לו בעולמו דבר מלבד שאלה זו וזו. וזאת גם כשהיה שוהה למנוחה בירושלים, או בחוץ לארץ, כל אימת שהייתי מתקשר, הייתי זוכה למענה ברור וחד מאין כמוהו.
בשאלות של פיקוח נפש, היה מבקש להעלות את הפרופ' על הקו, ולשמוע את דעתו בעניין. הרב תמיד ידע לשאול שאלות מדוייקות וחדות ולפרטי פרטים, ורק כאשר השתכנע מתשובותיהם הברורות של הרופאים, היה פוסק את ההלכה, כשהרופאים עומדים ומשתאים: הנמצא כזה, איש אשר רוח אלוקים בו, חכם ונבון בכח התורה. והיה מתקדש שם שמים לעיני כל בשר.
זכורני מקרה חריג וקשה, כאשר מנהל המחלקה, פרופ' ידוע ומקצועי ביותר, החליט החלטה קשה. הייתי אז בבית החולים, והתקשרתי בטלפון אל הרב וואזנר, לשאול דעת תורה כדת מה לעשות. הרב הורה לי להתייעץ עם עוד שני רופאים מומחים לעניין, ולהגיד לו מה דעתם. עמדתי נבוך ותכננתי את צעדי, התלבטתי האם להתייעץ עם סגן המנהל, האם הוא יחווה דעה אחרת מאשר המנהל עצמו, או להתייעץ עם רופא בכיר אחר, אחראי המשמרת, המגיע בעוד זמן קצר למשמרת הלילה. עודני חושב, מהרהר ומתלבט, ולפתע מגיעים שניהם [הסגן והרופא הבכיר] ופוסעים לכיווני, למקום שבו עמדתי. ניגשתי אליהם וביקשתי מהם להיכנס לחדר, לראות את התיק המדובר, ולחוות את דעתם. הם נעתרו לבקשתי, עיינו בתיק, והגיעו למסקנה שונה.
ידעתי תמיד, כי בכח התורה של הרב, ניתן לשדד עמקים ולהפוך סדרי בראשית. מכיון שכך, ביקשתי מהם בשמו ובכוחו של הרב וואזנר, להזמין את מנהל המחלקה לחדר להתייעצות, ולקבל החלטה ביחד. המשפחה עמדה בחוץ, בוכיה, בדמעות שליש, מצפים לשמוע מה הוחלט בעניינם. במקביל, התקשרתי אל הרב, וביקשתי ממנו שאתקשר בעוד כמה דקות, לשיחה עם הרופאים הבכירים, בתום התייעצות, התקבלה החלטה פה אחד, כרצונו וכפסיקתו של הרב. בסיום השיחה נטל הפרופ', מנהל המחלקה, את השפופרת, ומתוך התפעלות והערכה הצהיר "הרב, מהיום הפלאפון האישי שלי פתוח בפניכם, בכל שעה". כך נתקיימה בו ובמשנתו: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". זה היה כח תורתו הגדולה.
לפני שנים רבות, ליווינו יהודי חסיד ובן עליה, שנזקק לניתוח מסובך וקשה פיזית ונפשית. צוות של רופאים ניתח וטיפל בו כמה שעות טובות. אך בסיומו של יום, יצא הפרופ' בפנים חתומות, והודיע חד משמעית בקול קר ומנוכר: "לא הצלחנו".
הרב וואזנר היה מודע למקרה, והפיח בנו תקוה במשך כל העת, וגם אנו ניסינו לעודד את המשפחה בשמו של הרב. אולם, כאשר שמעתי את הפרופ' מיואש לחלוטין, נשברתי לרסיסים. יהודי יקר, אציל ועדין נפש, שנועד לגדולות, מה יהא עליו. יצאתי לרחוב והתיישבתי על גדר אבנים מזדמן, בפחי נפש מהולה ברחמנות גדולה, מבלי יכולת להתאושש.
מתוך יאוש וחמלה, גמרתי אומר לפנות אל הרב, ולהחזיר את המפתחות, כלומר, להגיד לרב, שאינני מסוגל לעמוד בכך. קמתי ונסעתי. דפקתי בדלת הבית, הרב פתח לי כדרכו במאור פנים, שמע בהזדהות את כל אשר על לבי, ובצורה מאוד כואבת, ולאחר מכן לקח את ידי, ובמשך עשר דקות תמימות התחיל לחזק אותי, לנחם ולעודד ולהסביר את האמונה הצרופה, את ההשגחה הפרטית, באופן אבהי ורגשי כל כך, עד שהבטחתיו שמהיום רק אשתדל ואעשה יותר ויותר למען הזולת…
לעתים קרובות נכנסתי אליו עם בני משפחה כדי לשאול שאלה, הם באו לשמוע את התשובה מכלי ראשון, ולקבל את ברכת התורה. בדרך כלל, נעשה הדבר ביוזמתי, ולאחר שביקשתי מהרב שייאות לקבלם, אפילו לשתי דקות, כדי שיזכו לשמוע את הדברים בקולו. מאותו רגע שנכנסו, השפיל הרב את עיניו בקדושה של מעלה, למשך כל זמן הביקור, לא גבה לבו ולא רמו עיניו, ובכתפיו הרחבות בכל מכמני התורה, לקח הרב אחריות עילאית, והיה פוסק את פסיקתו הברורה, כרב כאבא וכאמא, מתוך הבעת רגשי צער או שמחה, חשנו בעליל שהוא מרגיש את הכאב כאילו והיה מדובר בבנו יחידו, כשהוא מוסיף בדרך אגב כמה מילות חיזוק עבורי, לנסוך בי את תעצומות הנפש להתמודד יחד עמם. בצאתם ובדמעותיהם הבנתי מה גדלה הערכה העם כולו רוחש לרבן של ישראל, וכיצד נתקבלו דבריו בבחינת הלכה למשה מסיני.
הדבר המדהים ביותר שנוכחתי בו לאורך חצי יובל שנים מהיכרותי הקרובה ומן השאלות והלבטים הרבים שהנחתי על שולחנו, הוא, שאף פעם לא יצאה תקלה מפסיקותיו. לפעמים, כשהרב החליט החלטות כואבות ונועזות, הייתי מבקש ברכה להצלחה, על אותו ניתוח או טיפול מסובך. ואז העניק לי הרב את ידו בחיוך האבהי שלו, ואמר ברגש ובמילים חדות: "אם תעשה כפי שהורתיך בצורה מושלמת, הנני מבטיחך שלא יצא מכשול מתחת ידך, ותקבל כח משמים להצליח גם בזמנים ובמצבים הקשים ביותר". ולא נפל מדבריו ארצה.
רבים מגדולי ישראל, היו שולחים אליו יום יום שאלות קשות ומורכבות בענייני הלכה ורפואה, והרב בענוותנותו, היה פונה מכל עסקיו, ומתמסר על אתר לקבל את הפונה ולענות לשאלה, בכל מצב ובכל שעה משעות היממה, למען כבודם.
כאשר נתמניתי לכהן כרב בית החולים אסותא, שמעתי מפיו הדרכות והוראות מפורטות, כיצד מן הראוי לכונן ולקבוע את גדרי הצניעות בבית החולים לאור ההלכה. כל דרישותיו נענו ובוצעו ע"י יו"ר בית החולים בשלמות, מתוך השקעה מרובה של ממון ותשומת לב. משכך, נסעתי לבקרו וסיפרתי לו בסיפוק, כי כל דרישותיו נענו על הצד הטוב ביותר. הרב התרגש עד עמקי נשמתו, וברך וחזר ובירך את ההנהלה ואת כל העוסקים בדבר, ולא נחה דעתו, עד שלאחר כמה שבועות, חזר ושיבחם וביקש ממני למסור להם בשמו שיש לו קורת רוח מרובה מכך, "אמור להם בשמי: "שבזכות גדרים אלו יהיה להם הרבה הצלחה גדולה".
(הרב חיים יצחק פלדמן, רב בית החולים אסותא. מתוך הספר הפוסק)